ראיון עם ר' דוד סקולסקי וגב' רחל יוד, מנהלי גנזך 'קידוש השם'

הגנזך 'קידוש השם' - מרכז להנצחה, תיעוד ומחקר  בנושאי השואה, הוקם בשנת תשכ"ד (1964) על ידי הסופר ניצול השואה, ר' משה פראגר ז"ל. ר' משה פראגר נולד בפראגה שבוורשה למשפחה של חסידי גור ותיקים. כחבר בג'וינט פעל להצלת הרבי הזקן מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר ובני משפחתו, כמתועד בספרו "נס ההצלה של הרבי מגור". בראשית המלחמה הגיע ארצה, אולם אשתו וילדיו נרצחו בידי הגרמנים. מאז הקדיש את מרצו להנצחת השואה, ובעיקר להיבטים של גבורת הרוח היהודית וחיי הרוח והדת היהודיים במהלך שנות הזעם ועם השחרור והשיקום. לצד פעילותו בהקמת גנזך קידוש השם, הוא כתב ספרים ומאמרים רבים. הוא נפטר בשנת תשמ"ה (1984), ואת עזבונו הקדיש לגנזך קידוש השם. הגנזך ממוקם בבני ברק, במבנה שחלקו משמש בית מדרש להוראה  של חסידי גור, וחלקו האחר הוא משכנו של גנזך קידוש השם.
נפגשנו לראיון עם ר' דוד סקולסקי, מנכ"ל גנזך קידוש השם, ועם הגברת רחל יוד, יושבת ראש העמותה. 

מה עמד בבסיס ההחלטה של ר' משה פראגר להקים את "גנזך קידוש השם"?
 הנקודה העיקרית שהניעה את ר' משה פראגר לפעול הייתה ההבנה שהמלחמה של היטלר לא הייתה ממוקדת רק ביהודים אלא ביהדות עצמה. ממילא, אם המלחמה הייתה גם נגד דת ישראל, הוא חשב שעליו, ועלינו, להראות כיצד התמודדו היהודים בשואה מתוך פרספקטיבה הזו.
ר' משה פראגר היה מראשוני העובדים ביד ושם. הוא היה חבר במועצת יד ושם והקשרים שלו עם יד ושם היו הדוקים – אני עצמי התלוויתי אליו פעמים רבות לפגישות שם. הוא ראה לנכון להקים מוסד ייחודי שיוקדש כולו לסוגיות של גבורת הרוח והנפש היהודית ושל העמידה על המסורת היהודית בשואה. אם אני מתמצת את המטרות של ר' משה פראגר בהקמת הגנזך, ואת המטרות של הגנזך עד היום ניתן להגדיר זאת כך - להחדיר בקרב הציבור בכלל ובקרב הנוער בפרט את גבורת הנפש והרוח היהודית. להציג כיצד גם בשואה שמרו, ככל האפשר, על המסורת היהודית; בכלל זה גם ערכים כדוגמת ערבות הדדית ועזרה לזולת. 
ר' פראגר היה מספר שהיטלר הדגיש באחד מנאומיו את הסלידה מכל קיום יהודי בעולם, בעולם כולו, היכן שיהיה. במובן הזה המלחמה של היטלר הייתה מכוונת כלפי "היהודי האחרון". אם כך, אמר פראגר, אני צריך לחפש את היהודי האחרון, בכל מקום שהוא – בתימן או בקזחסטן, ולאצור חומרים וממצאים אודותיו ואודות הקיום היהודי שם. לכן הוא התחיל לאגור צילומים ותיעוד לכל יהדות העולם, לא רק כזו שנוגעת ישירות בשואה. וזה הבסיס והתשתית לאוצרות שלנו כאן. 
אחד הדברים שהיו חשובים לפראגר כבר מן ההתחלה היה שהארכיון והחומרים שבידינו לא יהיו סטטיים, "רדומים", אלא הדברים יהיו דינמיים ותוססים. את החומרים מיינו וממשיכים כל העת למיין את החומרים החדשים,  והם עומדים לרשות החוקרים והמבקרים.

האם תוכלו לסקור את מכלול הפעילויות שלכם? 
כאמור, התשתית לכל הדברים הייתה, ובמידה מסוימת נותרה, האוסף של החומרים השונים. זהו אוצר בלום של מסמכים, חפצים, תמונות ועדויות. יש לנו למעלה מאלפיים עדויות מצולמות של ניצולים, באורך מלא של כמה וכמה שעות. חלק מעדויות אלו הוקלטו בשיתוף פעולה עם יד ושם, חלק עם הקרן של סטיבן ספילברג להיסטוריה חזותית יהודית, וחלק עצמאית. הארכיון ממוין לפי נושאים ועוד תת-הגדרות וחלוקות שונות, כך שאם למשל תלמידות מגיעות לכאן עם עבודה שעליהן לבצע אנחנו יכולים בקלות להנגיש להן את החומרים הרלוונטיים לפי העניין. לא רק תלמידים מגיעים לכאן, גם חוקרים, אפילו ידועים, מגיעים מפעם לפעם כדי להשתמש באוספים ובארכיונים שלנו.

האוסף כולו פתוח לציבור?
בהחלט. אנו נותנים משקל חשוב לשאלת ההנגשה ומנסים להקל ככל שניתן על החוקר. כאמור, הרצון שהאוסף לא יהיה סטטי אלא דינמי מחייב אותנו "להציף" את החומרים, ולגרות באמצעים נוספים את אלו שיוכלו ליהנות מהם. המטרה החינוכית נעוצה כבר בתחילתו של המפעל הזה, ולכן הדגש על לימוד חוויתי בדרכים שונות הוא מתבקש. כך למשל, עדות של כמה שעות, חמש-שש שעות, היא מסמך היסטורי ואנושי מרתק, אבל כדי להנגיש אותה אנחנו מפיקים מעדויות אלו קליפים קצרים יותר וכך יוצרים סרטים הבנויים סביב נושא מסוים, וכיוצא בזה. הרבה מן החומרים זמינים באתר האינטרנט שלנו, שבכלל עובר שדרוג נרחב בימים אלה. כעת כבר העלינו לשם למעלה מ-300 סרטונים. אגב, מכיוון שיש אצלנו רבים שאינם חשופים לאינטרנט, פיתחנו תוכנית שנקראת "גנזך-פון" – ניתן להתקשר למספר טלפון ובו מאגר של עדויות מוקלטות שניתן לנווט ביניהם, וכך רבים נוספים יכולים לגשת אל חלק מן החומרים.
אנו מפיקים יחידות לימוד; יש לנו צוות פדגוגי העוסק במחקר של החומרים ובשאלה כיצד להעביר אותם אל התלמידים. אנו גם מפעילים מרכזיה פדגוגית עשירה עם חומרים חינוכיים רלוונטיים.
אחד הדברים שאנו עוסקים בו הרבה הוא שיתוף פעולה עם ארגונים וגופים נוספים העוסקים בשואה ובתחומים הקשורים לה. כך למשל קיימנו אצלנו, כאן בבני ברק, השתלמות למורות מטעם יד ושם. נציגים של יד ושם מגיעים אלינו לגנזך ומעבירים את הקורס, זו השנה השניה. לכל אתר או ארגון אנו מנסים לייצר את שיתוף הפעולה המתאים ביותר, כך ששני הגופים יוכלו להרוויח ממנו את המרב. אתן דוגמה קצת אחרת: היינו במוזיאון ההעפלה בעתלית. מסגרת האתר מעניינת אותנו מאוד, אלא שחלק מהתכנים לא התאימו עבור הקהל החרדי. יצרנו תוכנית מעט שונה, הטמענו גם תכנים שלנו, ומדריכים שלנו מעבירים שם את ההדרכה לקבוצות חרדיות באופן ששני הגופים נהנים ממנו. לא מזמן היינו בקשר עם גבעת חביבה, מרכז הסמינרים והמחקר של השומר הצעיר, גם הם פנו אלינו כדי שנשתף פעולה איתם. דוגמה אחרת היא בית העדות בניר גלים. דגש מרכזי שם הוא על שואת יהדות הונגריה – וזהו הרי נושא שמעניין אותנו מאוד: הרבנית א. פרבשטיין שהיא היועצת האקדמית הבכירה שלנו כתבה ספר המוקדש כולו לקורותיה של יהדות הונגריה החרדית בשואה, "בסתר המדרגה". גם איתם אנו משתפים פעולה.
אנחנו גם מפעילים "מרכזי למידה", אליהם מגיעות סטודנטיות הלומדות הוראת היסטוריה. כחלק מהכשרתן הן מקבלות ערכות בהן אנו מאגדים להם חומרים חינוכיים רלוונטיים, וכך אנו נותנים להן כלים כדי להתמודד עם הסוגיות של הוראת השואה וערכים בשואה. מדובר בדרך כלל על יום שלם ויותר בו הן נמצאות במרחב הלמידה, ובנוסף הן גם עורכות מחקר במשך כמה ימים. מעבר להפעלה של מרכזי הלמידה אנו גם עורכים ימי עיון לפרחי הוראה. לא ניתן לתאר את הכמות של המשתתפות בימי עיון אלו – הרי במגזר החרדי כמעט כל בת שמסיימת י"ב הולכת לסמינר ללימודי הוראה. אנו רואים בזה שליחות גדולה, כיוון שהבנות הללו יוצאות אחר כך לבתי ספר בכל הארץ וזה כמעט המפגש היחיד שלהן כסטודנטיות עם הנושא של השואה ועם הסוגיות הייחודיות שאנחנו עוסקים בהם בגנזך.
אחד הדברים הייחודיים שאנו יוצרים נובע דווקא מאילוץ – מכך שעדיין אין לנו, כרגע, מקום מרווח דיו לכל הצרכים והפעילויות שלנו. לכן אנו יוצרים  "מרחבי למידה", שהם מעין חללים בהם היבטים שונים של השואה המונגשים בצורה מאוד חיה וויזואלית, במטרה להעצים את החוויה של הלומד. מרחבים כאלו אנו מקימים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ובדרך כלל מרחב למידה שכזה לא יוקם לזמן קצר אלא יישאר במקום זמן ממושך יחסית. 
פעילות נוספת קשורה בהכנה ובנייה של תערוכות דידקטיות המוקדשות לנושא מסוים, למשל תערוכות של אוספי הצלה. כאן אנחנו מתמקדים גם באותם סיפורים שעדיין לא סופרו. את יאנוש קורצ'אק כולם מכירים. אבל היה גם 'יאנוש קורצ'אק' החרדי, ר' אלתר דוד קורצמן, שהקים וניהל בית יתומים בקרקוב עוד לפני המלחמה. במלחמה הוא עבר עם הילדים אל הגטו. הוא היה חבר בוועד המנהל של ישיבת חכמי לובלין, תעשיין עשיר מאוד ובעל קשרים רבים, וגם הוא היה יכול להציל את עצמו אך בחר להישלח לבלז'ץ יחד עם הילדים. בנינו תערוכה סביבו וסביב הסיפור שלו. תערוכות כאלו מלוות בסדנאות מותאמות, וגם כאן רובן תוקמנה מחוץ למבנה שלנו כי עדיין אין לנו שטח מספק לכך.
פעילות אחרת עוסקת בהפקת יחידות לימוד וערכות למידה. אלו חוברות המתמקדות בנושא מסוים, ומנסות לתאר אותו ולהקיף אותו דרך עיון בחומרים ובמקורות, בעזרת הצגת שאלות לדיון ולהעמקה וכיוצא בזה. הפקנו בין היתר ערכות כאלו על גטו קובנה, גטו לודז', קורותיה של משפחה יהודית בשואת יהדות הולנד, ועל דמותו של האדמו"ר מפיאסצ'נה. ממש כעת יצאה יחידה חדשה העוסקת בילדות בשואה. פרויקט אחר הוא "שביל וזיכרון" – מעין מסע בארץ באתרים המקודשים להנצחת השואה, כתחליף למסע לפולין. הציבור החרדי ברובו הגדול לא יוצא למסעות לפולין.

דיברתם מקודם על הפן החינוכי ועל שאלת המסרים והערכים העולים מן החומרים והפעילויות שלכם. תוכלו לשתף אותנו בכמה דוגמאות?
הקו המנחה את גנזך קידוש השם הוא הפסוק: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" כלומר ערך זכירת ההיסטוריה הינו "בינו שנות דור ודור" - התבוננות, הפקת לקחים לחיים, אותם ניתן להעביר מדור לדור. הפן החינוכי והערכי שזור אצלנו לכל אורך הדברים. לא משום שזהו האספקט היחיד בשואה כמובן, אלא כאמור, כאשר ר' משה פראגר ייסד את המקום הוא הרגיש שזה הדבר עליו יש צורך לתת את הדגש. יש גופים שמתעסקים בצדדים הרחבים יותר של השואה בכללותה, השליחות שלנו היא להתמקד בסוגיות של גבורת הרוח והנפש. איך חיו יהודים בשנות השואה? אילו תקוות ליוו אותם בהישרדותם בחיים וגם בדרכם למוות? התבוננות בדברים אלו תביא את הדור הצעיר להזדהות עם "זקניך ויאמרו לך", עם אבותיהם ואבות אבותיהם ניצולי השואה.
אחת הדוגמאות המדהימות שיש לנו באוסף היא תפילין של ראש קטנות ביותר, זעירות ממש, בגודל של סנטימטר על סנטימטר, שהובאו לכאן לכאן אדם שקיבל אותן מסבו. הסבא עצמו מצא אותם מונחות על ראש אחד הנרצחים, ומאז השתדל להניח אותם כל אימת שהיה יכול במהלך שנות הזעם. הנכד אמר לנו שבחיי הסב הוא לא העז לפתוח לבדוק את התפילין הללו, אבל לאחר פטירת הסב פתח ובדק, ואכן היו בפנים ארבע פרשיות. סופרים מומחים בדקו את הפרשיות ואמרו שהן כשרות בתכלית, וכולם התרשמו בצורה בלתי רגילה.
את אחת הפרשיות הוצאנו ומסגרנו בסיוע מחלקת השימור של יד ושם, וניתן לראות שהכתב קריא לחלוטין. לא פעם נערים חרדים אומרים לי שלאחר שהם ראו את התפילין הללו, הנחת התפילין היומיומית שלהם נעשית מתוך מחשבה אחרת לגמרי.

אגב, חשוב לנו להדגיש – לא מגיע לכאן רק נוער חרדי. המקום פתוח לכולם. המטרות שלנו במפורש אינן "מיסיונריות", אך הדגש על הערכים היהודיים המיוחדים מצוי בתשתית המפעל שלנו. מכיוון אחר, אנחנו נשתדל שלא לחשוף את המבקרים ואת הנוער לזוועות חריפות. הנפש היא עדינה, ובפרט בציבור החרדי הדבר פחות מתאים. 
אחד הסרטים המרגשים ביותר שהפקנו הוא על יהודי בשם אליהו הרמן. בסוף המלחמה, בקיץ תש"ה (1945), לאחר שהבחין שהגרמנים נוטשים את מחנה גוסקירכן (על יד מאטוהאוזן) בו שהה, הוא ועוד שניים מחבריו  עזבו את המחנה, והוא לקח איתו את הדבר האחרון שהיה ברשותו – זוג תפילין. לאחר שיצאו מן המחנה הוא ראה מדי ס"ס ועליהם דרגות, והוא לבש אותם והמשיך לנוע לעבר היער. לפתע הם פגשו ברכב סיור של הצבא האמריקני. האמריקאים חשבו כמובן שמדובר בקצינים גרמניים, ולאחר שהבחינו בחפץ כלשהו המבצבץ מכיסי בגדיו הורו לו לרוקן את הכיסים. כאשר אליהו הוציא את התפילין מכיסו, הקצין האמריקאי, שהיה יהודי, שאלו בהתרגשות: אתה יהודי? אליהו, השיב שכן, ולראיה החל לצטט את מילות קריאת שמע. השניים התחבקו, למראה הפליאה של עמיתיו. לאחר עשרות שנים ערכנו גם תיעוד של המפגש המחודש בין השניים. מכל מקום, כאשר נער רואה את הסרטון הזה, התחושה שהוא מקבל אינה של "כצאן לטבח יובל", אלא "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב, יז). 

האם תוכלו לפרט יותר על התוכניות העתידיות?
עיריית בני ברק מתכבדת בכך שארכיון זה נמצא בעיר. למען האמת גם ארכיון העיר בני ברק נמצא כאן בתוך הארכיון שלנו מכיוון שאין מקום אחר שידאג לזה. כבר זמן רב שבעירייה מנסים לאתר עבורנו את המיקום האופטימלי, ועכשיו ב"ה כבר הקצו לנו מגרש ואפילו החלו בעבודות החפירה. המיקום ברחוב הירקון, באזור של קניון איילון. זהו מקום מצוין משום שהוא מצוי סמוך למשולש הגבולות של בני ברק, רמת גן ותל אביב. המיקום החדש גם יהיה נגיש לאוטובוסים ויכלול חניון רחב ידיים ובו מאות רבות של מקומות חנייה. 
מדובר בבניין גדול, והתוכנית היא להקצות לנו שטח של קרוב ל-12,000 מ"ר שיתפרשו על פני שמונה קומות. למעשה הקומות התחתונות, שכבר נחפרות וישמשו לחנייה, וכן הקומה הראשונה שתשמש למסחר, יהיו בבעלות העירייה; זו דרישה של משרד הפנים כדי לייצר הכנסות לעירייה. על כל פנים, מעל קומת המסחר מיועדות לנו שמונה קומות, ושם מתוכננים תצוגות מוזיאליות קבועות ומתחלפות, הארכיון כמובן, ספרייה, אודיטוריום גדול, וכן חדרי משרדים ומעבדה וכיוצא בזה. אנו פועלים לגיוס כספים לטובת הפרויקט, וכולם מבינים את החשיבות והצורך.

מקובל לומר שעם השנים השתנה היחס לשואה ולעיסוק בה, אצל הניצולים ובכלל, וששינוי זה מורגש ביתר שאת בנוגע לציבור החרדי. מה דעתכם בנוגע לקביעה זו?
בהחלט יש שינוי. ראשית, בעשרות השנים הראשונות לאחר השואה, רוב ההורים לא רצו לספר לילדיהם כיצד הם, ההורים, היו מוכים ומושפלים. לא רצו שהילדים יסתכלו על ההורים כאל מי שהיו  מושפלים: אבא זו סמכות, זו אוטוריטה. ההורים רצו לשכוח מהכל ולבנות חיים חדשים. ערכנו כנס בבנייני האומה – גם אבנר שלו, אגב, דיבר שם – וערכנו מעין ראיון משותף בין אבא, ניצול שואה, שחי כאן, לבנו שחי בלוס אנג'לס. תוך כדי הדברים הבן שאל: "אבל אבא, למה לא סיפרת לנו?". האבא השיב שהוא רצה שהילדים יהיו בריאים, בלי כל המועקה מסביב ובלי לשאת את הדברים איתם. בכל מקרה, עם הזמן, ובפרט אחרי שהנכדים התחילו לשאול, נפתחו יותר ויותר.
יש כמה ניצולים שהתראיינו והצטלמו אצלנו, אבל הגבילו זאת במפורש: "כל עוד אני בחיים אינכם מראים זאת לילדיי ולנכדיי". היה אצלנו בחור צעיר שבא ושאל האם סבא שלו התראיין אצלנו. השבתי שכן, והוא ביקש לראות את הסרט. השבתי שללא רשות של הסבא איני יכול להראות לו. הוא טען שהוא לא יספר לסבא... אמרתי לו שאנחנו אנשים הגונים, אי אפשר...  הוא בא פעם ובא פעמיים וביקש, ללא הועיל. לבסוף התקשר אליי הסבא שלו: "תראה לו, אני לא יכול לעמוד בפניו".
כמה ניצולים אמרו לי: " חשבתי שלא אספר זאת לעולם, אבל פנה אלי ר' דוד סקולסקי ואמר שזה חשוב לדורות הבאים, אז נעתרתי" – ולבסוף הם מספרים סיפורים מופלאים, כעת באים אליי הנכדים שלהם ותוהים, מה היה קורה אם לא היית לוחץ על סבא, איך היינו מפספסים את כל זה. יש עשרות סיפורים כאלה. עיסוק בדברים הללו קשור ישירות למפגש הבין-דורי, שזהו דבר שיש לו חשיבות עצומה בעולם החרדי. ובכלל, בחלק גדול מהמקרים היום כבר מדובר על בני דור השני שמספרים מה היה עם ההורים, ולהם הרבה יותר קל לדבר. מעבר לתכנים עצמם, זו פלטפורמה מצוינת - מה היה בשואה, מה זוכרים מההורים, מה נהגו בבית הסבא, וכיוצא בזה.
נכון שבתחילה היה ניסיון לשכוח מכל המועקה הזו, אבל היום יש הרבה רצון וביקוש להיחשף לסיפורים ולעדויות. אני רואה למשל בחופשה או בימי "בין המצרים" – מגיעים לכאן רבים המבקשים לראות, לשמוע, להתרשם. דווקא הפרספקטיבה של השנים, העובדה שמדובר בסבא או בקהילה של הסבא, משמעותית כאן. צריך להבין, בישיבות לא עוסקים בכלל בנושאים הללו במסגרת הלימודים הפורמלית - גם על חורבן הבית והמרד הגדול לא לומדים. היסטוריה יהודית אינה נושא בישיבות – הרי גם תנ"ך לא לומדים, משקיעים את הראש בגמרא, ב"ש"ס ופוסקים". אז דווקא את ימי החופשה מנסים לנצל לכל מיני פעילויות. 
נקודה נוספת, מכיוון אחר לגמרי, שקשורה לעיסוק ההולך וגובר בשואה, היא שכיום משרד החינוך מתערב יותר בתכני הלימוד. בעבר הייתה מעין אוטונומיה, במגזר החרדי כל אחד לימד מה שהוא רצה, והיום במפורש יש התערבות בתכנים.  משרד החינוך מכתיב הרבה מנושאי הלימוד, ובהחלט יש לימודי שואה – זה קיים בכמה וכמה שכבות, ומכניסים את זה בלימודי ההיסטוריה, וגם בלימודי היהדות. ממילא יש דרישה לחומרים העשויים בהתאם לניואנסים של המגזר החרדי. 
אגב, כידוע המגזר החרדי הוא מאוד רב-גוני, ואנו מנסים, וברוך השם מצליחים, להישאר מקובלים על כולם, החל מחסידי סאטמר והלאה. בני עדות המזרח למשל מבקשים לדעת יותר על שואת יהודי צפון אפריקה שפחות מוכרת להם, והפקנו יחידה שקשורה לנושא הזה עם הרבה חומר וקטעי עדויות שהצלחנו לגבות. 
נקודה שלישית כאן היא שבעבר היו כל מיני נושאים ושאלות שהיה עליהם טאבו. לא שאלו - חששו מהתשובות או שלא היו תשובות. היום הציבור נפתח יותר לשאלות הללו, הוא מעוניין שהילדים ישאלו ובהחלט יש גם מענה. בצוות שלנו יש רבנים/פדגוגים - לא רק "אנשי הלכה" נטו, אלא מחנכים בעלי גישה פדגוגית מפותחת, ובהחלט מנסים לייצר מענה. שאלות כמו "לצאן לבטח" או "למה כך עשה הקב"ה", "לאן הלכו התפילות" – אלו סוגיות שכיום דנים עליהן ומפתחים אותן. 
בכל מקרה, כיום יש צמא לחומרים שעוסקים בנושאי השואה ובשאלות של ערכים בשואה. רק עכשיו הצוות החינוכי סיים את הפקת היחידה על הילדות. צוות זה, שהורכב ממורות שבעצם צריכות היו להיות בחופש, כי זה היה בחודש אוגוסט, ישר רצה לפתח יחידה נוספת. עכשיו למשל מתעניינים בנושא של החינוך, החינוך בתקופה שלפני השואה ואיך הדברים השפיעו על החינוך במהלך השואה עצמה. זהו נושא מרתק.

כעת אתם עובדים על זה?
זו התוכנית; הבעיה התקציבית היא בעוכרינו - ידינו קשורות, אנחנו רוצים הרבה מעבר למה שאנו כרגע יכולים. 
אספר לך סיפור: הפקנו סרטון ויחידת לימוד על גטו קובנה, ונתקענו ללא כסף; היו חסרים לנו כמה אלפי דולרים, ואנו לא מוכנים כמובן לוותר על איכות העבודה. הזדמן לארץ הרב החסיד ר' בני פישהוף, יהודי יקר, ניצול שואה, שהיה גם יושב ראש של כמה וועדים יהודיים בארצות הברית. סיפרנו לו על כך, הוא ביקש שנעביר לו את החומר ולמחרת כאשר הוא ישוב לארצות הברית הוא יקח את הדברים איתו. בשובו לביתו הוא התקשר אליי: יש את הכסף, תסיימו את הפרויקט. מה מתברר? יש ספר, על גטו קובנה, ובו מסופר על ילד שאבא שלו קנה לו תפילין, עשה לו בר מצווה בגטו, סיפור ארוך שלם. מסופר שם שאבא שלו הכין לו מגפיים מיוחדים ובהם כיס, לשמור את התפילין. כשהגיעו מן הגטו למחנה היו חייבים להתפשט וגם להסיר המגפיים, אז הילד ושאר הילדים עוררו מעין רעש ומהומה, ועד שהבינו מה קורה הוא מיהר להוציא את התפילין והחביא אותם. באותו הספר הסיפור מסתיים בכך שהגרמנים הרגו את כל מי שהיה במקום. ובכן, אותו היהודי שעליו מסופר הסיפור דווקא ניצל. הוא קרא את הדברים ואמר: "אני בעל המעשה, אני חי!" הוא הלך לדבר עם מי שכתב את הספר, אבל אשתו אמרה שהוא נפטר. "הוא כותב שאני לא חי, והוא עצמו לא חי...". מכל מקום, בחוברת שלנו הבאנו את הסיפור שלו, ומיד כאשר הוא קרא על כך הוא התנדב לסייע לנו להשלים את הפקת החוברת. 

יש לכם סיפור ייחודי נוסף שתרצו לשתף בו את הקוראים לסיום?
סיפורים מגיעים כל הזמן. אנחנו מרגישים כמו דג במים, למרות שיש לו את כל המים שבעולם, כאשר יורד גשם הוא מוציא את הראש לכיוונו. כל קטע שמגיע אלינו מחייה אותנו.
רק בשבוע האחרון הגיע לנו מכתב מפעים, מכתב של בת סמינר – הסמינר של שרה שנירר בקרקוב, שכותבת לחברתה שהייתה גרה בקרקוב ועברה עם משפחתה לפרנקפורט. המכתב הוא מתחילת 1939, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, והיא מתארת בו לחברתה בפרוטרוט את חיי הסמינר, את ההווי ואת סדר היום. המכתב היה מצוי אצל המשפחה כל כך הרבה שנים, וכעת הם מצאו לנכון להעביר אותו אלינו. זהו מכתב נדיר ובעל ערך היסטורי רב, הוא מראה את החיים בקרקוב ממש ערב המלחמה. הכותבת נרצחה, וחברתה מפרנקפורט ניצלה וכך המכתב נשמר. תרגמנו אותו כעת לעברית, והדברים מרתקים ביותר.