שירה ליבוביץ - שמידט
שירה ליבוביץ-שמידט עוסקת בתיעוד סיפורים של ניצולי שואה חרדיים ובחינוך בתחום השואה.
לאחרונה הופיעה בסרטו התיעודי של היוצר והבמאי אייל דץ "אסתיר פני", שעסק באדמו"ר מקלויזנבורג- צאנז ושיקומה של החסידות בארץ ישראל לאחר השואה.
נפגשנו איתה על מנת לשוחח על תהליך גביית העדויות והפעילות החינוכית שלה.
תוכלי לספר על עצמך? איך הגעת לעסוק בתחום גביית העדויות ?
גדלתי בניו יורק, בבית יהודי שלא שמר מצוות. לא היה לי ידע מעמיק על השואה וגם לא קרובים שנספו בשואה, מכיוון שהסבים שלי הגיעו לארה"ב לפני מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת ששת הימים הגעתי לישראל כמתנדבת ולאחר מכן עבדתי בארץ כמתרגמת. החשיפה המשמעותית הראשונה שלי לנושא הגיעה בסוף שנות ה 80- , בעקבות מאמר שכתב הרב ישראל מאיר לאו בעיתון 'הארץ' על החוויה שלו בשואה. המאמר מאוד ריגש אותי ושמרתי אותו בתוך תיק של "דברים שכדאי לתרגם", יחד עם יצירות של עגנון וסיפורים של חיים באר, דברים שחשבתי שכדאי שיגיעו לקוראים דוברי האנגלית . כעבור תקופה תרגמתי את המאמר ויצרתי קשר עם הרב לאו כדי לבקש ממנו רשות לפרסם את התרגום בג'רוזלם פוסט. בסופו של דבר המאמר התפרסם ביום השואה של אותה שנה וזו למעשה הייתה תחילת דרכי בתחום. מאוחר יותר גם זכיתי לתרגם לאנגלית את הספר של הרב לאו "אל תשלח ידך אל הנער". שלב משמעותי נוסף בתהליך הגיע לאחר שבעלי נפטר והתחתנתי עם ד"ר ברוך שמידט, שהיה רופא בבית החולים 'לניאדו' ושגר בקרית צאנז בנתניה. כשעברתי לקריה בשנת 1994 לא ידעתי הרבה על חסידי צאנז וגם לא על סיפורו של האדמו"ר מקלויזבורג. רק כשהתחלתי לדבר עם אנשים וללמוד יותר על הנושא, הבנתי שאני נמצאת בתוך מעבדה חיה של ניצולי שואה. בכל פעם שהייתי הולכת לאירוע הייתי יושבת עם הנשים, ושואלת אותן "מתי הגעת לארץ?" ו"איך ניצלת בשואה?". באותו הזמן גם התחלתי ללכת לכנסים ולהרצאות ופגשתי את אסתר פרבשטיין, חוקרת של החיים הדתיים בתקופת השואה .לאט לאט עם מצלמת וידאו ובאופן פרטיזני התחלתי לראיין ניצולים - בהתחלה בעיקר נשים ואחר כך גם גברים. היה להם יותר נוח לדבר איתי בהשוואה למפעלי גביית עדויות נוספים שקיימים כי באתי מרקע דומה ושאלתי שאלות שמתמקדות בחיים הדתיים לפני ובזמן השואה כגון שמירת מצוות בזמן הגטו והמחנות, וכן לאחר מכן במחנות העקורים. הם היו מאוד פתוחים כלפי. ככל שאני מראיינת יותר אני מרגישה את חשיבות גביית העדויות, מכיוון שהזמן אוזל והניצולים אינם צעירים עוד. רוב הצילומים שאני עושה הם יותר חובבניים. אבל כל אחד יכול, היום אני הולכת עם מכשיר הקלטה ולעיתים גם עם מצלמת וידאו. עד היום גביתי כארבעים עדויות.
מה הצביון והאופי של המרואיינים?
רובם חרדים, חסידים או ליטאים. יש, לדעתי, כל כך הרבה תיעוד של אנשים בחברה הכללית. הרבה פעמים לא עולה בעדויות נושא החיים הדתיים לפני ובתקופת השואה.
מלכה זהבי ותלמידותיה במחנה העקורים
הקדשה שכתבה מלכה זהבי לאחת מתלמידותיה במחנה העקורים
האם היו נושאים שהתחדשו והתחדדו לך בעקבות גביית עדויות?
באחד האירועים שהשתתפתי בהם שוחחתי עם אשה שפגשתי והתברר לי שאמא שלה, אישה בשם מלכה זהבי, הייתה מורה באחד ממחנות העקורים. כשחזרתי הביתה עיינתי בספר של אסתר פרבשטיין "בסתר רעם", שם מופיע פרק על מחנות העקורים פלדפינג ופרנוואלד, והתפלאתי שלא מצאתי את שמה של מלכה זהבי ברשימת המורות שמופיעה שם. שיחה עם אסתר פרבשטיין בנושא הובילה אותה למציאת מכתב בארכיון 'בית יעקב' שכתבה מלכה זהבי ל'ועד ההצלה'. את מלכה לצערי לא הספקתי לראיין, שכן מצבה הפיסי לא אפשר זאת. אבל דרך הבת שלה הגעתי לחלק מהתלמידות שלה ממחנה העקורים. חלקן גרו בארה"ב, וכשהייתי נוסעת לבקר את משפחתי שם, הייתי מגיעה אליהן ומראיינת אותן. אחת מהן אפילו שמרה את מחברת הלימודים מאז עם הקדשה של המורה מלכה זהבי.
קטע מתוך עדותה של אדית ווייס באתר "גנזך קידוש השם"
במהלך הראיונות האלו הגעתי לאשה בשם אדית וייס, אחת מאותן תלמידות, והיא סיפרה לי שכחלק מפעילות האדמו"ר מקלויזנבורג במחנה העקורים, הוא בחר בנשים מבין המחנות בסביבה שישמשו כמורות ,ומי שלימדה אותן דרכי הוראה הייתה מלכה זהבי. בנוסף, היא הראתה לי תצלומים של אותה קבוצת נשים. כלומר את הקבוצה הזו בעצם גיליתי דרך העדויות והיא העניקה הצצה חשובה לפעילות החינוכית במחנות העקורים, להוראת הנשים ולפעילותו של האדמו"ר מקלויזנבורג. לפני כשנתיים הרציתי על הקבוצה הזו בכנס בבוסטון. סיפור נוסף מאוד מעניין קרה ממש לפני כשבוע - כשנסעתי באוטובוס פגשתי בת של ניצולת שואה בשם גברת סטרובל, אשר הגיעה לביקור מברוקלין בקרית צאנז. גברת סטרובל שהתה לאחר המלחמה במחנה העקורים יחד עם האדמו"ר מקלויזנבורג. מיד הוצאתי את מכשיר ההקלטה והקלטתי אותה וגם ביקשתי ממנה לצלם אותה, באופן חובבני, כי היה לי חשוב לאמת מולה עובדות לגבי סיפור שהסתובב בקרב החסידים על יום כיפור במחנה העקורים, סיפור שגם אני נהגתי לספר . הסיפור מתייחס לברכה שמברכים ההורים את ילדיהם ביום הכיפורים. לניצולות במחנה לא היה מי שיברך אותן, לכן הן הלכו לאדמו"ר מקלויזנבורג שבמקום להכין את עצמו רוחנית בהתבודדות ליום הכיפורים, בירך אותן.
האם היו נושאים שהתחדשו והתחדדו לך בעקבות גביית עדויות?
באחד האירועים שהשתתפתי בהם שוחחתי עם אשה שפגשתי והתברר לי שאמא שלה, אישה בשם מלכה זהבי, הייתה מורה באחד ממחנות העקורים. כשחזרתי הביתה עיינתי בספר של אסתר פרבשטיין "בסתר רעם", שם מופיע פרק על מחנות העקורים פלדפינג ופרנוואלד, והתפלאתי שלא מצאתי את שמה של מלכה זהבי ברשימת המורות שמופיעה שם. שיחה עם אסתר פרבשטיין בנושא הובילה אותה למציאת מכתב בארכיון 'בית יעקב' שכתבה מלכה זהבי ל'ועד ההצלה'. את מלכה לצערי לא הספקתי לראיין, שכן מצבה הפיסי לא אפשר זאת. אבל דרך הבת שלה הגעתי לחלק מהתלמידות שלה ממחנה העקורים. חלקן גרו בארה"ב, וכשהייתי נוסעת לבקר את משפחתי שם, הייתי מגיעה אליהן ומראיינת אותן. אחת מהן אפילו שמרה את מחברת הלימודים מאז עם הקדשה של המורה מלכה זהבי.
במהלך הראיונות האלו הגעתי לאשה בשם אדית וייס, אחת מאותן תלמידות, והיא סיפרה לי שכחלק מפעילות האדמו"ר מקלויזנבורג במחנה העקורים, הוא בחר בנשים מבין המחנות בסביבה שישמשו כמורות ,ומי שלימדה אותן דרכי הוראה הייתה מלכה זהבי. בנוסף, היא הראתה לי תצלומים של אותה קבוצת נשים. כלומר את הקבוצה הזו בעצם גיליתי דרך העדויות והיא העניקה הצצה חשובה לפעילות החינוכית במחנות העקורים, להוראת הנשים ולפעילותו של האדמו"ר מקלויזנבורג. לפני כשנתיים הרציתי על הקבוצה הזו בכנס בבוסטון. סיפור נוסף מאוד מעניין קרה ממש לפני כשבוע - כשנסעתי באוטובוס פגשתי בת של ניצולת שואה בשם גברת סטרובל, אשר הגיעה לביקור מברוקלין בקרית צאנז. גברת סטרובל שהתה לאחר המלחמה במחנה העקורים יחד עם האדמו"ר מקלויזנבורג. מיד הוצאתי את מכשיר ההקלטה והקלטתי אותה וגם ביקשתי ממנה לצלם אותה, באופן חובבני, כי היה לי חשוב לאמת מולה עובדות לגבי סיפור שהסתובב בקרב החסידים על יום כיפור במחנה העקורים, סיפור שגם אני נהגתי לספר .
הסיפור מתייחס לברכה שמברכים ההורים את ילדיהם ביום הכיפורים. לניצולות במחנה לא היה מי שיברך אותן, לכן הן הלכו לאדמו"ר מקלויזנבורג שבמקום להכין את עצמו רוחנית בהתבודדות ליום הכיפורים, בירך אותן. לפי הסיפור האדמו"ר בירך כמה עשרות בנות באותו יום.
אסתיר פניי | סיפור החורבן והשיקום של חייו של האדמו"ר מצאנז - קלויזנבורג וקהילתו
כאשר גביתי עדות מגברת סטרובל, התברר לי שהיא הייתה אחת מהבנות הללו והיא סיפרה לי את הגרסה המדוייקת של הסיפור ואף הוסיפה פרטים שלא היו ידועים לי. בין היתר היא סיפרה שהאדמו"ר חילק בראש השנה לכל בת חפיסת שוקולד ומחזור תפילה ואמר להן ללכת לתקיעת שופר. בנוסף, היא סיפרה שהיו במחנה העקורים עוד שתי אחיות שאחיהן היה העוזר של האדמו"ר מקלויזנבורג. האח הוא זה שביקש מהאדמו"ר לברך את הבנות לפני יום הכיפורים והאדמו"ר הסכים. היא עם שתי אחיותיה ושתי החברות שלה, שהיו האחיות של אותו עוזר, באו לחדר של הרבי, עמדו בפרוזדור והוא בירך אותן. כך בעצם גם למדתי ממנה שבאותו מעמד היו חמש בנות ולא כמה עשרות. היה לי חשוב מאד לתעד אותה ולשמוע ממנה את הפרטים המדויקים של אותו מעמד.
כשאת מצלמת את הניצולים, האם את חושבת על קהל יעד שיצפה בעדויות הללו?
מעבר לחשיבות של ההנצחה אני חושבת על עידוד והעצמה – להעצים בקרב צעירים את זהותם היהודית מתוך תחושת גאווה והמשכיות. לדעתי זוהי המורשת של הניצולים שלמרות הקשיים עשו הכל בכדי לשמר את יהדותם. אני מראה הרבה סרטים לאמריקאיות ולאמריקאים שבאים לשנה בארץ אחרי תיכון או סמינר בארה"ב. אני בדרך כלל מעבירה להם הרצאה ומראה להם את הסרטים שנראה לי
שיעניינו אותם, כי זה נותן פרופורציות. לדעתי סיפורים על אנשים ששמרו מצוות בתקופה כל כך קשה מעודדים אנשים כיום שחשים קשיים אישיים בשמירת המצוות. לעתים קרובות אני משלבת תצלומים שלדעתי הם חשובים ביותר בהקשר של אמונה בשואה. לדוגמא, אחד התצלומים שאני מראה לעתים קרובות הוא תצלום שנתנה לי אדית ווייס, אותו תצלום שמציג את מלכה זהבי מלמדת את אותה קבוצת בנות במחנה העקורים. אני מציגה את התצלום הזה יחד עם תצלומים אחרים כדי להמחיש לתלמידים, בנים ובנות, את החשיבות שהעניקו רבנים, מחנכים ומחנכות ללימוד ככלי להשבת האמונה, ואת החיבור מחדש לשמירת המצוות.
הרב סנייג ותלמידיו במחנה העקורים
כאשר את גובה עדות, האם חשוב לך שהעדים ידברו דווקא על נושאים הקשורים לשמירת מצוות ואמונה?
כן. חשוב לי לשמוע לדוגמא על שמירת כשרות או על שמירת צומות כאשר ממילא היו צמים כל הזמן. אני שואלת אותם גם על מה שהיה בבית, לפני המלחמה. כמובן שאני שואלת את השאלות הללו בצורה עדינה, מכיוון שאני לא רוצה שהם ירגישו נקיפות מצפון, כי הרי היה מותר לוותר על הכל במצבים רבים בתקופת השואה. עם הניסיון גם למדתי על מה לשאול. גם בשאלות שעוסקות בחיים במחנות העקורים אני משתדלת להתמקד בנושאים האלה. לפעמים יש נושא ספציפי שמישהו מבקש ממני להתמקד בו. לדוגמא במחנה העקורים פרנוואלד מוקם כיום מוזיאון להנצחת מחנה העקורים על ידי מתנדבים גרמנים. הם פנו אלי בבקשה להעביר להם עדויות על מנת להשלים את הפן הדתי ולהראות את הפעילות של האדמו"ר מקלויזנבורג במחנה. עניינו אותם בעיקר שני נושאים: הביקור של הגנרל אייזנהאואר במחנה העקורים פלדפינג והחגים בפרנוואלד. יש ניצול שואה מארה"ב ששהה בפלדפינג ופרנוואלד אחרי המלחמה שראיינתי אותו בעבר, והיה עד ממש לשיחה בין האדמו"ר ואייזנהאואר וכאשר הוא יגיע לביקור בארץ אני מתכננת לראיין אותו שנית על נושאים אלו.
תוכלי לספר לנו על פעילותך בתחום החינוך וכיצד את עושה שימוש בעדויות?
אני בעיקר מרצה למגזר דובר אנגלית בארץ ובחו"ל, בדרך כלל לתלמידי מדרשות וישיבות, אבל גם בבתי ספר. הרבה פעמים אני מקשרת בין העדויות ללוח השנה היהודי. לדוגמא, בסמוך לראש השנה אני מביאה עדויות הקשורות לחג. אני משלבת את העדות עם טקסט לקריאה ואם זה אפשרי משתדלת לקיים שיחת סקייפ או טלפון עם מוסר או מוסרת העדות ומבקשת מהם לברך את השומעים. לפעמים אני גם מעבירה סדנאות בבתי ספר חרדים בארץ בעברית.
יש לדעתך מספיק התייחסות במוסדות חינוך חרדיים בארץ לנושא השואה והעדויות?
יותר ויותר. הרבה בתי ספר היום, גם בממלכתיים דתיים וגם בחינוך העצמאי ובמוסדות 'בית יעקב', מבקשים מהתלמידים להכין עבודות שורשים וזה נתן דחיפה מאוד חזקה לנושא. עבודת השורשים שולחת אותם לסבים שלהם או לקרובי משפחה אחרים וזה מחבר אותם לסיפורי השואה האישיים של משפחותיהם. כיום זה יותר מצוי אצל בנות אבל זה מתחיל לחדור גם למסגרות של הבנים.
כיצד את רואה את עתידו של תחום גביית העדויות?
כל יום שעובר אני דואגת יותר. אני מפחדת לחכות כי הזמן אוזל. אנשים פונים אלי כיום בקרית צאנז ובמקומות אחרים לגבי עדים שלא צילמתי עדיין. זו עדיפות מספר אחת. הרבה ניצולים שצילמתי כבר הלכו לעולמם. כל אחד למעשה יכול לגבות עדות בעזרת הסמארטפון. צריך לאתר את הניצולים שלא התראיינו או את אלו שהתראיינו רק בקצרה או באיכות צילום שאינה טובה ולהשלים חומרים. לדעתי, גביית עדות צריכה להיעשות מול קהל שומעים, כדי שזה יהיה יותר חי. לפעמים העדים מבקשים להיות לבד בחדר במהלך הצילום אבל נדמה לי שדווקא זה יותר מעניין שיש לעדות קהל שומעים - בני נוער, צאצאים.
איפה את שומרת את החומרים המצולמים?
לאחר שאני מראיינת ומצלמת במצלמת וידאו אני שומרת את החומרים אצלי בבית ומשתמשת בזה בשביל הרצאות. אני מנסה עכשיו לחשוב על דרכים להנגיש את החומרים לקהל הרחב.
ארגונים או בתי ספר המעוניינים להציג את הסרט 'אסתיר פני', מוזמנים לפנות לחדוה גולדשמידט 0523321732
Hedva@go2films.com
