- נתן קונינסקי בדו"ח על מצבו של הילד היהודי בגטו ורשה: Kermish Joseph, To Live With Honor and to Die With Honor. Selected Documents from the Warsaw Ghetto Underground Archives "O.S.", Yad Vashem, Jerusalem 1986, p. 390.
- יאנוש קורצ'אק [הנריק-הירש גולדשמיט] 1878-1942, האגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל, בסיוע משרד החינוך והתרבות, המזכירות הפדגוגית, בית לוחמי הגיטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון, ע"מ 47.
- תהילים כ"ב, ב'.
- תהילים ק"ל, א'.
תלמיד ומורה בשיעור בגטו
מדוע לדעתך יש לעסוק בחינוך ובמחנכים בתקופת השואה?
מבחינתי יש כמה וכמה סיבות שבגללן ראוי לעסוק בזה. יותר ויותר אנחנו מחפשים להתחבר לנושאים רלוונטיים בתקופת השואה, שמדברים אלינו. השואה לא רק כאירוע שהתרחש בעבר, אלא כאירוע שיש לו משמעות גם לחיינו. אנחנו מחנכים את ילדנו ועוסקים בחינוך כמו המחנכים בתקופת השואה שעסקו בחינוך ולימדו. הדבר השני הוא שכל המסגרת של הדה-הומניזציה הנאצית, נועדה במובן מסוים לחסל כל היבט רוחני של חיי היהודים. הם לקחו את היהודים, מידרו אותם מן העולם, סגרו אותם בגטאות והרעיבו אותם – צעדים אלו מאיימים על כל דבר רוחני. היית מצפה שבמצב כזה, בחיסול של שגרת החיים כפי שהיתה, האדם יתפרק. הרי, מסגרות החיים הקודמות פורקו. במצב כזה, לא היית מצפה לראות את הקמתן של מסגרות ומערכות חינוך. מפתיע שעל אף תנאי המציאות, קמו ופעלו מוסדות חינוך. אני מוצאת בזה ערך חינוכי רב. למרות הדה-הומניזציה, למרות שרוח האדם היתה נתונה בשפל. משום שחינוך אוצר בתוכו התבוננות אל העתיד, המחנכים מגדלים את התלמידים וחותרים להעניק לילדים ולבני נוער משמעות בחייהם. העובדה שמחנכים מצאו את הכוחות ללמד, להקים מסגרות. עם זאת, עצם קיומו של חינוך בתקופת השואה הוא מפתיע. אני רוצה להבהיר שמרבית הגטאות חינוך לא התאפשר כלל. הדוגמאות שאנו דנים בהן הם בעיקר מן הגטאות הגדולים.
לדעתי אם בבתי ספר יעסקו, במסגרת היערכות לכל שנה חדשה, בחזון של מחנכים יהודים בתקופת השואה, שהתמודדו עם הסוגיה כיצד לחנך ילדים בעת מצוקה, כיצד הם הביאו בפני תלמידיהם את רוח האדם, יפיקו מכך עושר מחשבתי ורגישות. כמחנכת יש לי קרבה טבעית לנושא. כמו כן, כיום, יש ערך חינוכי רב לנו בהתבוננות בדגשים רעיוניים וחינוכיים שמחנכים בתקופת השואה הציבו בתוך עולם של שפל.
אילו מסגרות חינוך פעלו בתקופת השואה? אילו אתגרים עמדו בפניהן?
יש כמה מסגרות ושיטות חינוך שפעלו בתקופת השואה. יש מסגרות פורמליות יותר שהתארגנו בגטאות וגם הן היו במקרים רבים במתכונת אד-הוק. לרוב לא מדובר בחינוך תיכוני, אלא במסגרות לגילאים הצעירים יותר. לדעתי, מעניין לא פחות להתבונן בהתארגנויות חינוך אלטרנטיביות, שלא אחת נאלצו להגדיר לעצמן מחדש מהו חינוך. למשל, ה"קומפלטים" שפעלו בגטו ורשה, שחזרו למתכונת חינוך "ותיקה" "של פעם". כלומר, במקום כיתות הלימוד בבית הספר המודרני, שבהן המורה היה מרצה בפני התלמידים, במסגרות אלה, על פי מקצועות הלימוד, התלמידים הגיעו לבתי המורים או שהתכנסו בבתים אחרים והלימודים התנהלו סביב שולחן, במעין חברותא.
אם כן, בגטאות פעלו מגוון מסגרות, פורמליות, אלטרנטיביות, מחתרתיות. כולן סבלו מחוסר בחומרי לימוד, בספרים. בנוסף לא היתה הומוגניות בתוכניות הלימוד מכיוון שהתלמידים הגיעו מזרמי חינוך שונים (פולנים, יידישיסטיים, עבריים, אורתודוכסים וכו') ובגטאות עלתה שאלת ההשתייכות והלימוד לפי זרם כזה או אחר. מחנכים נאלצו לעסוק בהגדרה של חינוך – למה הם שאפו? מצד אחד הם שאפו להקנות ידע משום שבגטו עלה החשש כי תחת הנאצים הילדים היהודים יהפכו לבורים ועמי ארצות שמשוטטים ברחובות. נתן קונינסקי כתב על כך בבירור במסמך שהשתמר בארכיון עונג שבת:
"בתנאים הנוכחיים הילד היהודי עומד בפני סכנת עצירה התפתחותית פיזית ונפשית. עלינו לחשוש מכך שמדורנו הצעיר יצמחו המונים פגיעים, חלשים ובלתי מפותחים ובהם גנבים, רמאים [...] בעלי רמה מוסרית נמוכה.
אולם, הילד הוא קודש הקודשים של החברה; הוא עתידה, כוחה ומשענה. על החברה היהודית לשאת באחריות לאופיו ולדמותו של הדור הצעיר. אין עמל וטרחה כבדים מדי [למטרה זו]. אין לחסוך בכל מאמץ, גדול ככל שיהיה, להצלת הילד היהודי מכליה. הדאגה לדור הצעיר היא חובתה ההיסטורית של החברה היהודית"1
כך שמחנכים השקיעו מאמצים בהקניית ידע בחשבון, בעברית, ביהדות וכו'. אך מצד שני, דגש מיוחד הושם על העיסוק בגורלו הרוחני והמוסרי של הדור הצעיר, בנפשם של הילדים – כיצד שומרים על הילדים כך שלא יעשו לגנבים? כיצד נותנים להם משמעות לחיים בתוך ההשפלה, הסבל, ההתפרקות מסגרות הקיום שלהם של הבתים שלהם?
שני ההיבטים הללו דרשו מהמחנכים חשיבה והגדרה מחודשת של המושג חינוך. חינוך שמתעלה מעבר לידע, חינוך שמטפח את נפש הילד במקום שבו הילדות נרמסה.
מסיבות אלה, ילדים כתבו והעידו על כך שבית הספר הפך עבורם למקלט ובמקרים רבים ילדים ראו במורים מעין הורים. משום שמחנכים נטלו על עצמם את האחריות לשמור על הילדים ועל נפשם, זה גם תפקיד טיפולי.
- 1. 1
יאנוש קורצ'אק עם צוות בית היתומים
מה ניתן ללמוד מסיפוריהם ופועלם של המחנכים?
אין זה מקרה שכשאנחנו בוחנים דמויות של מחנכים כגון יאנוש קורצ'אק, פייגה זליצקה או המורה מירה (מירה ברנשטיין), ניכר כי מדובר באנשים בעלי שיעור קומה, שלא התכחשו למצב שבו היו נתונים. הרי הם עצמם היו נתונים בסבל, היו רעבים ונטלו על עצמם לרומם את הנפש של הילד הנרמס. אני חושבת שמסגרות החינוך הללו, למרות שהתפרקו בסופו של דבר ושמרבית המחנכים ותלמידיהם נרצחו, מותירות לנו, בתוכניות הלימודים שבהן ובעדויות שנותרו, מורשת העוסקת במהותו של החינוך. חינוך שמתעלה מעבר להקניית ידע, להישגים ולהישגיות וחותר לטיפוח נפשו של הילד ועולם הערכים שלו. כשיאנוש קורצ'אק ביקש ב-1940, לפני סגירת הגטו, לקחת את ילדי בית היתומים לעיר קיט, הוא פנה לצנטוס לגייס את תמיכתם ולאפשר את קיום הקייטנה. משניתן התקציב, ד"ר זופיה שימאנסקה, מנהלת המחלקה להגיינה ולתברואה בצנטוס ביקרה בה ודיווחה בכתב על רשמיה. כשהגיעה למקום מצאה שקורצ'אק חלק את חדרו עם ילדים חולים שהיו זקוקים להשגחה רפואית נוספת. האנקדוטה הזאת ממחישה את הדואליות של תפקיד המחנך. קורצ'אק היה כמובן רופא, אך למחנכים יש גם תפקיד טיפולי. נוסף לטיפול הרפואי בילדים שהיו תחת חסותו, קורצ'אק לימד אותם גם מיומנויות בסיסיות כגון קשירת השרוכים כדי שהילדים יהיו עצמאים בעולם.2
פייגה זליצקה, מחנכת שהיתה אישה חרדית עשתה כמה דברים שבעיני היו מדהימים. זליצקה עודדה את התלמידות לחלוק את שהעיק על לבבותיהן. היא מצאה את זעקתן במזמורי תהילים כמו "אלי למה עזבתני"3/"ממעמקים קראתיך"4, כלומר היא עזרה לילדות למצוא ביטוי לרגשותיהן, ביטוי שהשתקף בטקסטים שלימדה אותן מן התנ"ך. בין היתר היא החליטה ללמד את ספר איוב. הדבר מפתיע היות שבגטו התנהל דיון בין המחנכים האם יש ללמד ולחשוף את התלמידים לתכנים מאתגרים כצרותיו של העם היהודי בשעה כך-כך קשה? במובן זה, ברקע לגישתה החינוכית של זליצקה עמדו תובנות פסיכולוגיות. היא יצרה מרחב בטוח שבו התלמידות יכלו למצוא ביטוי ושיקוף לרגשותיהן בטקסטים שלמדו. תלמידותיה העידו כי זליצקה היתה צוללת עמן לא רק אל מעמקי הכאב שבמגילת איכה, כי אם גם לדרגות הכאב שלהן עצמן. אך היא גם ניסתה לחלץ את תלמידותיה מן המצוקה באמצעות לימוד ועיון בפרשיות שביטאו חירות ותעצומות נפש.
כך שפייגה זליצקה טענה שאין להתעלם ממצוקתם של הילדים בגטו שחוו השפלה, סבל ואובדן, יש לתת להם מקום להתייחס למציאות ולבטא את רגשותיהם. היא עשתה זאת בשיעורי התנ"ך.
חברי ועד הסתדרות המורים היידישאיים בווילנה בשנות השלושים, שניה משמאל לימין, מירה ברנשטיין, באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות
כלומר, מחנכים ומסגרות חינוך בשואה מלאו תפקידים נוספים ביחס לתלמידים ולאוכלוסיה?
בהחלט, בית הספר או הכיתה בתקופת השואה מילאו תפקיד חברתיים וקהילתיים ייחודיים. היום כאשר מדברים על בית הספר במונחים של "קהילה", עדיין שמים דגש על מדידת הישגים. מורים לקחו על עצמם תפקידים שהיום מגולמים על ידי מגוון בעלי מקצוע, מחנכים, יועצים, פסיכולוגים, מרפאים באמנות וכו'. בגטאות נעשה שימוש בהוראה בין תחומית, בספרות ובתיאטרון. קורצ'אק העלה מחזות בבית היתומים ובגטו לודז' למשל חוברה אגדת ילדים שמטרתה היתה ללמד ילדים לתפור על מנת שיוכלו להתקבל לרסורטים (בתי מלאכה) ולהימנע בכך מגירוש, גם אם באופן זמני. באגדת הילדים שהועלתה כהצגה במסגרת חינוכית היה מסר תרפויטי – כותביה ניסו לסייע לילדים להתגבר על הפחד ממכונות התפירה ובכך להצילם. אמנות שימשה גם את פרידל דיקר-ברנדייס שבגטו טרזין לימדה ציור אך באמצעות ציורי הילדים התייחסה למצבם הנפשי של תלמידיה וניסתה לסייע להם.
המורה מירה ברנשטיין, היידישיסטית, שפעלה בגטו וילנה, הביאה בפני תלמידיה סיפורים של הסופר שלום-עליכם. וזאת בתקופה של אקציות בגטו, של גירושים לפונאר. מדוע בחרה בשלום-עליכם? מובן שזו הקלאסיקה של ספרות היידיש אך מדובר גם בסופר שזהותו ונושאי כתיבתו נעו בין העיירה היהודית לעיר הגדולה, בין העולם הישן לחדש. במובן זה מירה ברנשטיין לימדה ספרות שעסקה בזהות יהודית ובשימור הנכסים התרבותיים היהודיים בשעה של מצוקה. הדוגמאות הללו מעידות גם על הגיוון של העולם היהודי שהיה.
הפעילות הזאת מפעימה אותי משום שהיא נעשתה בתנאים קיצוניים, במחתרת, בהיעדר משאבים והכל ביצירתיות רבה, בחמלה ובשפה שרלוונטית גם עבורנו כיום. המחנכים הללו האמינו שיש לצייד את התלמידים במטען תרבותי ורוחני – קורצ'אק שהעלה את ה"דואר" של טאגור, זליצקה שלימדה את איוב, ברנשטיין את שלום עליכם - אם זה מתוך אמונה שהתלמידים ישרדו ואם לא – כדי שימותו כבני אדם שאינם נתונים בדה-הומניזציה שהנאצים כפו עליהם. בהצגה "הדואר" קורצ'אק ניסה להכין את הילדים לאפשרות של גירוש בית היתומים, כליווי רוחני לפני המוות.
אילו מסרים חשוב לך להדגיש בלימוד ובעיון בסיפוריהם של מחנכים ותלמידיהם בשואה?
כשאני מלמדת על חינוך בתקופת השואה אני מתחילה את הדיון במצבם הקשה של המחנכים. בתקופת השואה קורצ'אק היה אדם מדוכא, מצוקתו ניכרת בכתביו בני התקופה. פייגה זליצקה התגוררה בבית דל, פרוץ לרוחות, לגשם ולכפור. חינוך בתקופת השואה התקיים נוכח נקודת פתיחה האנושית והחומרית לא פשוטה. מורים כמו תלמידיהם סבלו מרעב, גם הם איבדו קרובים וחברים ברעב ובגירושים. מהיכן הם שאבו את הכוחות לעמוד מול התלמידים? כאמור, חינוך הוא תחום אופטימי במהותו משום שהוא מתבונן לעתיד בתקווה. בפעילותם של מחנכים בשואה אנחנו רואים שלעיתים הם לא היו בטוחים שתלמידיהם יזכו לעתיד אליו הם מכוונים אך הם מעוניינים כי גם במותם יהיה לתלמידים אופק תרבותי ורוחני.
כמו כן, חינוך בתקופת השואה כולל גם הורים, אחים ואחיות שניסו כמיטב יכולתם לקיים או להמשיך את החינוך במסגרת המשפחתית. מסגרות חינוכיות בתקופה זו נעשו למשמעותיות עוד יותר כאשר המסגרות המשפחתיות נרמסו. לא במקרה בעדויות הילדים ששרדו הם סיפרו כי המורים ומסגרות החינוך הצילו אותם, במובן מסוים, מאימת חיי היום יום.
תקופת השואה מאופיינת יותר בהתפרקות ובהיעדר מאשר בקיום מסגרות שהתקיימו מלפנים. התארגנות וצמיחה של מסגרות מלמטה. אינני יודעת לאמוד את מספר הילדים שהתחנכו בגטאות. ככל הנראה, מספר גדול יותר של ילדים לא זכו לחינוך. לדאבוננו מרבית הילדים שלמדו במסגרות החינוך לא שרדו. אך משאני רואה את המאמצים של אינדיווידואלים ושל מסגרות מסוימות בתקופת השואה להמשיך ולעסוק בעבודה חינוכית ולהנחיל משמעות לתלמידים, אני מעוניינת להשתמש במקרים אלה כדוגמא לרוח האדם של אותם מחנכים בתקופה של חורבן.
שולמית אימבר היא המנהלת הפדגוגית של ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה וראש קתדרת פרד הילמן לזכרו של יאנוש קורצ'אק.
