ראיון עם גב' יהודית ענבר, מנהלת אגף המוזיאונים, יד ושם

יהודית שלום רב, תודה רבה על שהסכמת להתראיין לעיתון המקוון "זיקה", בנושא התערוכה שאצרת: "כתמים של אור – להיות אישה בשואה". הגיליון הנוכחי של העיתון המקוון עוסק בנושא "נשים בשואה" והיינו רוצים לשמוע על התערוכה. 
ספרי לנו על ההחלטה להקים את התערוכה.

כבר בשעה שעבדנו על הקמת המוזיאון ההיסטורי היתה לנו תחושה שלנשים יש סיפור מיוחד שאינו בא לידי ביטוי בנרטיב הכללי של השואה שהוא נרטיב גברי יותר. לא שאין נשים במוזיאון, כמובן שיש, אבל הרגשתי שהסיפור שלהן יכול להיות מסופר באופן נפרד, תוך כדי שמאירים אותו באור שונה. 
אני מאמינה שניתן לעשות אותו הדבר עם גברים, ולהאיר את סיפורם בשואה מזווית שונה, תוך הארת נושאים שאינם כיום בסיפור המרכזי של השואה.

אז למה דווקא נשים?

הנושא קרוב אלי באופן אישי. שלוש דודותיי נרצחו בשואה. אני באה מבית של שלוש אחיות ויש לי שלוש בנות ונכדה. נושאים נשיים ופמיניסטיים קרובים אלי, אני מודעת אליהם והם חשובים לי וחשובים לדעתי בחיים של כל אחד ואחד. בדיעבד, היום אני יכולה לומר, על פי התגובות של הניצולות, או בנותיהן, שאין ספק שצדקנו בהנחה שיש צדדים מיוחדים בסיפור הנשים בשואה שלא באים לידי ביטוי ואלה הם הצדדים הטובים יותר מבחינתם, הצדדים החיוביים בהתנסותן. רבות מהניצולות אמרו לי בעקבות התערוכה שהן מרגישות רהיבליטציה לסיפור שלהן. עד התערוכה חלק מהן הפסיקו למעשה לדבר על השואה מפני שהן הרגישו שהן כל הזמן שהן מוצגות כקרבן והיום הן ממש גאות לספר את סיפורן. חלק מהן חזרו לספר את סיפורן בפני הקהל הרחב במגוון הזדמנויות (בי"ס וכד'). חלק מהנשים שסיפורן הופיע בתערוכה "חברות" בקבוצת ניצולות גדולה יותר שנפגשת מדי שנה. במפגש שלאחר התערוכה הן סיפרו לשאר החברות בקבוצה על התערוכה ואמרו להן שזה הסיפור האמיתי שלהן, ולא רק הקרבניות בה הוצגו עד כה. הן מתקשרות אלי עד היום מדי חג ומציינות שמשהו בסיסי מאוד בראייה שלהן, בתפישה שלהן את עצמן, השתנה. הן כבר לא רק קרבנות, אלא נשים שנאבקו מאבק הישרדות לגיטימי וחיובי. רבות מבנות הניצולות במשפחות בהן האם כבר נפטרה, מרגישות בעקבות התערוכה גאווה על אמן על הדרך בה האם ניצלה, והדרך בה ניהלה את מאבק ההישרדות שלה. כך למשל כתבה אחת המבקרות בתערוכה:

"אמי ז"ל שרדה את אושוויץ והלכה לעולמה בשיבה טובה לפני ארבע שנים.
תערוכה זו מאפשרת לי לראות בעין אחרת את מאמציה ומאמצי אחותה ששרדה
יחד איתה ואת אלו של בנות משפחתי שלא שרדו, לשמור על נשיותן.
לראשונה אני רואה אותן כנשים שהמשיכו לחיות, לחלום ולשמור על נשיותן
בתוך הגיהנום.

תבורך תערוכה זו שהעניקה לי את אמי מחדש,
רינה"

מה בתערוכה גרם לניצולות ולבני משפחתן להרגיש תחושות כאלה? מה שונה בה מהדרך בה מציגים את נושא הנשים בשואה בדרך כלל?

אני חושבת שהיא עוסקת מצד אחד בדברים הכי בסיסיים של החיים ומצד שני בדברים שלא עסקו בהם, או מפני שהם נתפשו כשוליים או כמעט כבזויים, מאחר שהם בכלל לא היו חלק מהנרטיב של נושא השואה שהוא, כאמור, גברי ברובו.

לדוגמא נושא הנשיות. אתה אומר "נשיות ושואה" וזה נדמה על פניו כמעט הזוי או כסתירה לנושא הכללי. אבל ראשית מדובר בנושא שהוא חלק מאוד בסיסי באישיות האישה ובכלל לא משנה היכן היא נמצאת. דבר נוסף, מדובר היה באמצעי הישרדות ממדרגה ראשונה שעד היום התעלמו ממנו בשיח בנושא. לדוגמא, בנושא הראשון המוצג בתערוכה של "להיות אישה", אנו מציגים חזייה שאישה תפרה במחנה. לכאורה נדמה שמדובר בנושא שולי. למעשה, מדובר בתהליך ובעשייה שהם מעשה הישרדות מופלא. כל התהליך של יצירת החזייה, לאחר שאותה אישה איבדה את כל משפחתה ואת ילדתה, היה תהליך של הישרדות ושיקום נפשי. הכוח ליצור משהו מאין, זוהי יצירה שיש בה בחירה בחיים. הרי מדובר במעשה שהוא כמעט בלתי אפשרי בתנאים של מחנה ריכוז: להשיג חתיכת זכוכית בשביל לחתוך בעזרתה את הבד; להשיג חוט; להשיג בד. מדובר היה גם בתהליך שכלל עזרה מנשים רבות. ואחר כך, הגאווה הזאת על שהיא הצליחה ליצור ולהשיג משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי. היה בזה משהו מעין בריחה נפשית יחד שיקום עצמי, צינור אוויר לחיים, כמו משחק כמו דמיון.

הדיון הזה מביא אותי לקשר שבין תערוכת הנשים ובין תערוכת "אין משחקים ילדותיים". בתערוכה זו שעשיתי אותה לפני 10 שנים והיתה מיועדת לילדים, בחרתי את הנושא כי חשבתי שהוא יהיה אטרקטיבי לילדים שמגיעים ליד ושם, בכלל לא הבנתי את המשמעות הגדולה בהרבה שלו. אני בעצמי מאוד אוהבת משחקים וצעצועים ואני קיימתי דיאלוג בנושא עם בתי הצעירה שאז היתה ממש קטנה והיא היתה למעשה הטריגר לכל העיסוק בנושא.

כשהצגתי בהתחלה ביד ושם את הרעיון אמרו לי שלא יתנו לי לעשות כאן את התערוכה כי בשואה נרצחו ולא שיחקו. למעשה, הכי פחדתי מתגובת הניצולים. והתברר שדווקא הם, אחרי הפתעה מסוימת, מאוד אהדו והתרגשו מהרעיון. בהתחלה כששאלתי אותם על הנושא, הם היו כמעט בשוק. מאחר שהם היו ילדים בשואה ורובם לא עברו את המחנות ולא היו להם מדי אסירים, הם בדרך כלל הרגישו שהם בקושי שייכים לסיפור השואה וכמעט התביישו בסיפור שלהם. הם אמרו שהם בכלל לא שיחקו במהלך השואה. רק אחרי שהם ראו שאני בעצם נותנת להם לגיטימציה לדבר על נושאים שמעולם לא עסקו בהם ולא שאלו אותם עליהם ושהו נושא חשוב וראוי, פרצו מהם הסיפורים בזרם. פתאום הם התחילו להביא אלי חלקי צעצועים שבורים שהם שמרו כל חייהם בחלק האחורי של הארון בביתם וכמעט בחלק האחורי של הזיכרון. פתאום זה היה לגיטימי.

כלומר, את מוצאת בתערוכות לגיטימציה להעלאת והצגת נושאים שלא נחשבו כ"ראויים" עד היום?

ת. כן, בהחלט. היום אני רואה, בעקבות שתי התערוכות האלה, שדברים שנדמו לנו כשוליים, בוודאי ליד סיפור הרצח, כלא חשובים, בעצם היה בהם המון. כל נושא הדמיון, המשחק, היצירה, כולם היו בעלי כוחות הישרדות עצומים והם נתנו לניצולים כוחות נפש לעבור עוד יום בזוועה בה הם נמצאו.

ישנם מחקרים, בעיקר משדה הפסיכולוגיה והסוציולוגיה שמראים שבריחה לכאורה מהזוועות מצד אחד, יחד עם יכולת היצירה, גם אם בדמיון או באלתור, תרמו בעצם להישרדות נפשית בריאה יותר במהלך ולאחר השואה. האם את מסכימה עם קביעה זו?

בהחלט. אני חותמת עליה. מפני שבדרך כלל גם מדובר היה באופן הישרדות לא יחידני אלא ששותפו בו אנשים אחרים. כלומר, האישה והילד קיימו במסגרות שדברנו עליהן בשתי התערוכות אינטראקציה אנושית חיובית וחיונית. ספרי המתכונים לדוגמא. אני ממש זוכרת את תגובת הבוז שנתקלתי בה כשיצא לאור ספר המתכונים של גטו טרזין בארצות-הברית. התגובות היו בסגנון: "מה הן בישלו שם? מה זה חשוב בכלל? באיזה שטויות מתעסקים?"

במסגרת התחקיר לתערוכת הנשים גיליתי שספרי המתכונים היו תופעה רחבת היקף בתקופת השואה. בתערוכה עצמה מופיעים למעלה מעשרה. העיסוק במתכונים מופיע לכל אורך תקופת השואה: בגטאות, במחבוא, במחנות, אפילו באושוויץ. באושוויץ כשלא היה לאסירות הן נייר הן צעקו את המתכונים אחת לשנייה כדי שיזכרו. בדרך כלל, אגב, במידות ובכמויות גדולות בהרבה מאשר במציאות. מדובר היה באמצעי הישרדות נפשי פר אקסלנס. היה בזה משהו שהעלה זיכרונות מהעבר החיובי. משהו הנשים היו גאות בו, משהו שהן קבלו מאמותיהן, שרשרת נשים שהן רצו לחלק עם הנשים שסבבו אותן, או להשאיר אותו לדורות הבאים במידה ולא ישרדו. במובן הזה מדובר במשהו שהוא כמו "מכתבים אחרונים". יתרה מזאת, בנושא המתכונים, כל אישה נתנה את הווריאציה המקומית שלה. היה כאן עולם שלם של פנטזיות נשיות וחושניות, עולם של בריחה חיובית ובריחה יוצרת, עולם שיש בו אמון בעתיד. או שהן תשרודנה או שמישהו יקבל את המתכונים, אם זו בתן או מישהי אחרת, אבל המסורת הנשית לא נקטעה ולא תקטע גם אם הן לא תשרודנה.

ובמובן הזה גם המשחקים שהוצגו בתערוכת הילדים, למרות שהילדים לא חשבו במושגים אלה של עתיד, אלא יותר בהווה, זה עדיין זה אופטימי לשחק. למשל, אורי אורלב. כאשר אתה קורא את האוטוביוגרפיה שלו, אתה מוצא שהוא חי בדמיון, בעולם של פנטזיה. הוא היה מלך העולם, מלך הג'ונגל, קיסר סין, והוא עשה את זה עם אחיו ורק לעתים הוא "נחת" במציאות הקשה. מדובר באמצעי הישרדות ראשון במעלה.

לסיכום, האם את חושבת שמחקר השואה בשל לתערוכות מסוג זה המעלות נושאים שאינם חלק אימננטי מחקר השואה הרווח?

ת. במובן מסוים אנחנו עדיין לא בשלים לתערוכה מסוג זה, מפני שאני חושבת שחד משמעית המסר של הנשים, בגדול, הוא הישרדות, הישרדות והישרדות. הן לא התעסקו לא בכבוד, לא ב"שלוש שורות בהיסטוריה", לא בגבורה, לא נלחמו מלחמות אגו. האנרגיה שהייתה להן הופנתה כולה להישרדות של הסובבים אותן ושלהן. זה המסר שלהן לעולם, וזהו מסר חיובי של בחירה בחיים. ובתוך כל הכאוס הזה של השואה שמקושרת בעיקר למושגים של מוות ורוע, קשה לקלוט את זה.

תודה רבה
התערוכה תוצג ביד ושם עד מרץ 2008