ראיון עם יצחק לבנת וחיים רפאל, ניצולי שואה

הגירוש למחנות היה ראשיתו של השבר הנורא והטרגי של היחיד. בני משפחות נקרעו זה מזה בשעת הסלקציה, ולרוב נותרו יחידים. האסירים במחנה נאלצו להתמודד עם רעב ומחלות, עבודת פרך ועינויי גוף ונפש. בראיון זה אנו מבקשים לגלות את הסיפור האחר, למצוא את גילויי האנושיות, את האחווה המעטה שנותרה במחנה, למרות הרוע שנכח בכל פינה. לא היה זה עניין טריוויאלי שאסיר יושיט יד או יעניק פינה חמה לאסיר אחר. במציאות החיים במחנות הריכוז וההשמדה, כמעט שאי אפשר היה לנסות ולחשוב על אדם אחר זולתך. אולם, כשהתגלו ביטויים של דאגה ואחריות ההדדית, היו אלה עבור הקורבנות עוגן של חמלה, של שפיות ולעיתים גם של הצלה. 

סיפור הצלתו של יצחק לבנת, נער בן 14, והחיבור יוצא הדופן עם חיים רפאל במחנה המוות בירקנאו, מביא לידי ביטוי את משמעותה הרבה של סולידריות אנושית ושל התעלות רוח האדם מעבר לזוועות שנכפו עליה. לפניכם ראיון שערכנו עם יצחק (איציק) לבנת, שנולד בשנת 1930 בסבלוש שבצ'כוסלובקיה, ועם חיים רפאל שנולד בסלוניקי שביוון שש שנים קודם לכן. בראיון משולבים קטעים מספרי עדות המספרים את סיפוריהם.

חיים, האם תוכל לספר לנו על החיים לפני המלחמה: על המשפחה, חוויות ילדות, זיכרונות מהקהילה.

חיים: נולדתי ביוון, סלוניקי, להוריי סולטנה וצדיק רפאל, בשנת 1924. הבית היה בית  מסורתי. היו לי עוד שני אחים ושתי אחיות. הרבה עוני היה בעיר הזאת, אבל החדירו לנו בבית שלהיות יהודי זה גאווה. כך אבא היה אומר בספרדית – לא כל אחד זוכה בעולם הזה להיות יהודי... אני הייתי מאד מאוד קשור לדת, בבר מצווה שלי קראתי את כל פרשת 'ויקרא'. אהבתי את היהדות, את התורה, את המסורת ואת החגים. בשבתות יכולת ללכת לאן שאתה רוצה, לגמרי חופשי; יכולת ללכת לבית כנסת, ויכולת גם ללכת למסעדה לאכול משהו...

ועוד דאגה אימי לחנך את בניה למצוות ולמעשים טובים. את כל משאביה השקיעה בילדים וכמעט שלא דאגה לעצמה1. ביתי שבשאלוניקי היה בית של מנגינות. אמי שרה תוך כדי עבודות הבית. אחותי רבקה, אהבה במיוחד לזמזם ממנגינות האופרטות היווניות ומשירי הלאדינו. המוסיקה הייתה חלק מהחיים שלנו. תמיד חלמתי לרכוש לעצמי השכלה מוזיקלית... תחילה קיבלתי שיעורים בפסנתר כנף, שנמצא בבית אחד הידידים הלא יהודיים, ומאוחר יותר למדתי לנגן גם באקורדיון2.

במה עסקו הוריך?

חיים: הייתה לנו חנות ענקית של פחם... ביוון היה מאד קר וככה לא היה חסר לנו כלום.

בתקופה ההיא היה עלי להתייצב בחנותו של אבי ולמלא את מקומו של אחי שמואל, שבאותה העת התגייס לצבא היווני הסדיר. לאבי הייתה חנות למכירת פחם ברחוב וסליסי אולגס 68 שבשכונת אנאליפסי. בסביבה הזאת גרו רוב היהודים העשירים של שאלוניקי... שם גרנו גם אנחנו... אנחנו לא נחשבנו למשפחה עשירה, אבל היינו בעלי יכולת.3

למדת בבית ספר יהודי? האם תוכל לתאר את יחס הסביבה אליכם?

חיים: למדתי בבית ספר יהודי. ביוון הייתה תמיד יותר שנאה מאשר במקומות אחרים. הם כעסו עלי שאני רצחתי את ישו, אבל אני את ישו לא הכרתי! לא יודע מי הוא... לאחר שנכנסו הגרמנים, באפריל 19411, באופן אוטומאטי גם היוונים נהיו אכזריים. כל יום נכתב איזה מאמר נגד היהודים. חלק מהסופרים הוכרחו לכתוב נגד היהודים. וככה, אם אתה מדבר על מישהו בלי להכיר אותו וכל יום קורא משהו עליו, אתה שונא אותו מבלי להכיר אותו. החברים, איתם גדלנו יחד, פתאום שנאו אותנו.

האם תוכל לתאר את החיים תחת הכיבוש הנאצי בעיר?

חיים: הייתה תחושה שמשהו נורא קורה באירופה, בדיוק מה, לא ידענו. כאמור ב – 6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון;  ההרגשה הייתה איומה. ביום שנכנסו הגרמנים הרגשתי יום שחור, כאילו ידעתי שמשהו נורא הולך לקרות. בשבת אחת, ביולי 1942, ריכזו את כל הגברים, מגיל 18 עד גיל 45. ספק אם הייתי אז בן 18. לא ידענו מה שמחכה לנו.... האנשים היו חלשים ורעבים. בחור אחד נפל לידינו. אני ועוד אחד לקחנו אותו והבאנו אותו לצל. לא עשיתי שום דבר רע, אבל זה עלה לי ביוקר. חזרנו חזרה, ואני איבדתי את השורה בה הייתי. מבין השורות, יצא קצין גרמני [...] ושם אותי במרכז. בהתחלה הייתי צריך לעשות מין אימונים באתלטיקה. אחר-כך התחלתי לקבל מכות; שפכו עלי מים, קיבלתי בעיטות מהמגפיים של הגרמנים. הגעתי למצב שלא הרגשתי כלום. הייתי זרוק, לא היה לי כוח ללכת, לקום, קרעו לי את הבגדים, עשו ממני סמרטוט. לפחות חודש ימים אחר כך הייתי בבית, לא יכולתי לזוז.

איציק, האם תוכל לספר על הבית ממנו באת, ועל הקהילה?

איציק: נולדתי בעיירה קטנה שחיו בה תרבויות שונות, שפות שונות, מיקרוקוסמוס, תערובת מוזרה ביותר – הונגרים, רוסינים [רותנים], גרמנים, צוענים ויהודים, וכל אחד מאלה השתמש  ב א'-ב' שונה: הא'-ב' הלטיני, שההונגרים השתמשו בו, הא'-ב' הקירילי, שהרוסינים השתמשו בו, הגרמנים השתמשו באותיות הגרמניות הגותיות והיהודים, דוברי היידיש ודוברי העברית, השתמשו באותיות הא'-ב' העבריות. היה זה מיקרוקוסמוס קטן ותוסס. הייתה לי ילדות נהדרת.

לעיירה שמות שונים וכולם אומרים אותו הדבר; השם הנפוץ ביותר עד היום הינו נודג'סולוש (NAGYSZOLOS), למרות שהיום זה באוקראינה. שם העיר ברוסית היה וינוגראדוב ובאוקראינית VYNOHRADIV. היהודים ביידיש קראו לעיירה סעליש. הייתה זו עיירה של חמישה עשר אלף תושבים, בשנת הקריסה, 1944, ומהם שליש יהודים. והיהדות היתה מפוצלת לשני גושים – גוש אחד ציוני, מודרני, דובר הונגרית, עם בית ספר עממי, עברי. לדוגמה, את מקצוע החשבון, בכיתה א', למדתי בעברית. זה היה צד אחד של היהדות של העיירה. והצד השני, אורתודוכסים, בכללם חסידות, שונאי ציונים, שנלחמו בציונות. אבל מלחמה זו, בעיירה שלי, הייתה בממדים מרוסנים. באזור הרחב יותר, השתולל קרב ביניהם.

כמה אחים הייתם?

איציק: היינו חמישה ילדים, אני הייתי הרביעי. אחרי הייתה אחותי הקטנה, איצוקה. שתי אחיותיי המבוגרות יותר, אבי, אני ואחותי הקטנה גורשנו לאושוויץ. אחי הגדול היה בפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. את אימא שלנו איבדנו בשנת  1944 כתוצאה ממחלה, היא עוד נפטרה בבית ונקברה בבית הקברות של העיירה, כשאני הייתי בן 14.

• 1. חיים רפאל, שירת חיים, הוצאת המחבר, תל אביב, 1997 עמ' 40
• 2. שם, עמ' 17.
• 3. שם, עמ' 40-41.

חיים רפאל כנער בר מצווה בסלוניקי, 1937

מהם הזיכרונות שלך מהימים הראשונים של הכיבוש הנאצי בעיירה, מה השתנה?

איציק: נולדתי בחווה ענקית, שגודלה נמדד בקילומטרים מרובעים, של אציל  הונגרי. הונגריה הייתה המדינה הפיאודלית האחרונה באירופה ואני נולדתי בשלהי פיאודליזם זה4. אבא שלי היה נאמן מאד, הנאמנות הייתה אצלו חשובה ביותר. הוא היה הונגרי בכל נימי נשמתו: תמיד התפאר שהוא שירת את פרנץ יוזף אבל הוא קרא לו פרנץ יושקה, כאילו שהוא קורא לו בשם חיבה, של חברים. והוא היה משוכנע ש'לנו לא יקרה כלום! לא יכול להיות דבר כזה'. האמונה שלו הייתה בכך שלא יתכן שדבר כזה קורה. כל השמועות שהגיעו, והלא הגיעו כל מיני שמועות מוזרות... דיברו על זה בבית, אבל אמרו: 'אל תתייחסו לזה', זה נגד את כל ההיגיון ואת כל דרכינו. והיינו יהודים גאים! יהודים גאים - זאת אומרת לא הסתתרנו או לא קראנו לעצמנו שאנחנו מ'מוצא יהודי' – זה פטנט שצמח לא מזמן. אנחנו היינו יהודים, חד משמעית. 

• 4. הכוונה היא לסגנון חיים פיאודלי.

לפני מלחמת העולם השנייה: יצחק לבנת בין הוריו, עם אחותו הקטנה איצוקה

האם תוכל לספר על ההגעה למחנה?

איציק: כשהגענו לבירקנאו ועשו את הסלקציה, אני רציתי ללכת עם אחותי  הקטנה. ואז מישהו אמר לי: 'הופ! אל תלך לשם- תלך לשם'. מה זה, אני אשאיר את אחותי?? לא! ואז שכנה אחת שלנו, גברת רוזנברג, שהגיעה יחד איתנו באותו קרון אמרה: 'איצוקה בואי איתי'. ואני הלכתי יחד עם אבא, לאן ששלחו אותי. הלא אם הייתי מתעקש ללכת עם אחותי אז היו נותנים לי, בלי שום בעיה. 

כעבור יומיים או שלושה, כשכל השמועות הנוראיות האלה, ש... לא יתכן דבר כזה, הבנתי שאיבדתי את איצוקה. ואני נורא אהבתי אותה. היא הייתה הקטנה, היא הסתכלה עלי, למעלה. את אבא שלחו למחרת למחנה אחר, מבירקנאו לאושוויץ, לעבודה, ואותי הכניסו למה שנקרא 'קינדר-בלוק' [בלוק הילדים]. כשהבנתי מה קורה מסביב וקלטתי את זה והפנמתי את זה, יצאתי בלילה, הסתכלתי לשמיים, בכיתי וצעקתי: 'איפה אתה נמצא? איך אתה נותן לדבר כזה לקרות? ואם זה נכון שהעשן הזה... אז הנה, אני מקלל אותך'. יצאתי נגדו בחריפות מקסימאלית. 'הנה, שלח ברק ותהרוג אותי!' זו הייתה התחלת איבוד האמונה שלי. לא קיבלתי מאז ועד היום שום חיזוק לכיוון ההפוך. שום חיזוק. קיבלתי חיזוק מאנשים לאורך הדרך, פה ושם. והדבר הזה (מחבק את חיים)... זה שזכינו.

חיים, האם אתה זוכר את הנסיעה למחנה?

חיים: זו הייתה טרגדיה. אני לא יודע אם יש אדם שיכול לתאר את הסבל של שמונה ימים בקרונות. אני לא יודע אם יש במאי  שיכול לתאר את האווירה הזו במשך שבעה ימים ושמונה לילות. בקרונות היו מכניסים שמונים ולפעמים יותר. זה היה ממש נורא; הסבל, הבושה, ההשפלה, שאחותי צריכה לעשות את הצרכים בין שבעים וחמישה אנשים... זה אי אפשר לתאר.

אבל אני, את הטרגדיה הייתי לפעמים הופך לבדיחה: היה איתנו בקרון איזה רופא שמאוד פחד להידבק בכינים – היינו שם ימים שלמים בלי להתרחץ, בלי לראות מים, בלי כלום. והרופא היה יושב לחוד ואני שאלתי אותו כל פעם: 'דוקטור, כמה ימים אפשר לחיות בלי אוכל, כמה אדם יכול להחזיק?' הוא היה עונה: 'אפשר להחזיק מעמד 40 יום'. כל בוקר הייתי מזכיר לו: 'דוקטור... כמה ימים?' והרופא היה עונה: '40 יום'. ביום השביעי שאלתי אותו: 'דוקטור?' הדוקטור מת... 'דוקטור', אמרתי לו, 'אתה הלכת? למה כל כך מהר? אמרת שאפשר לחיות 40 יום...'

ימים שלמים בלי אוכל. אני לא יודע...

חיים רפאל ויצחק לבנת במהלך הראיון

מה קרה כשהגעתם למחנה?

חיים: הגענו לאוושויץ בלילה. קיבלו אותנו עם מכות, עם צעקות, עם כלבים. מיד הפרידו בין גברים לנשים, עם מכות, בשיטה מאד ברוטאלית והמשפחה נעלמה.

אני אהבתי את הנגינה יותר מכל דבר אחר. לכן לקחתי איתי את האקורדיון; קיבלתי מכות בגלל זה ולקחו לי אותו. בכיתי, כמו שבכיתי כשלקחו את האחיות שלי כי חשבתי שאדם שלא מנגן, לא יכול להיות מאושר בעולם הזה.

האם תוכלו לתאר את המפגש ביניכם במחנה?

איציק: הייתי בבירקנאו בקינדר בלוק, בצריף ילדים. והייתי בר מזל כי היה קאפו אחד,  יהודי-פולני, אנאלפבית ממש, בשם טאדק דז'יז'יץ, שמצאתי חן בעיניו. הוא היה אחראי על קבוצת הדיסאינפקציה (לקבוצת העבודה שהייתה אחראית על חיטוי הקרונות קראו קומנדו דיסאינפקציה) ואני צחצחתי את המגפיים של הקאפו שלי בצורה כל כך מוצלחת; אני גם הקראתי לו פתקים בפולנית, והוא התמוגג מצחוק, שאני לא יודע לבטא את המילים בפולנית. איזה צחוק הוא עשה ממני. והלא לקרוא פולנית אני באמת לא ידעתי.

התפקיד של הקומנדו הזה היה לקבל את קרונות הרכבת שהגיעו לאחר נסיעה של שבוע או של יומיים, ולפנות את החפצים שאנשים הביאו איתם בתוך הקרון. לא אפשרו לאף אחד להוציא שום דבר מהקרונות, שהיו מלאים בהפרשות למיניהן, כולל גוויות של אנשים שמתו בדרך. והקומנדו הזה היה צריך מיד לפנות את כל מה שהיה בקרונות, להעביר את החפצים לידיים של קומנדו אחר שנקרא 'קנדה' ומיד להתחיל בחיטוי: לנקות, לשטוף ולעשות את הדיסאינפקציה על הקרונות, כדי שהרכבת תוכל לפנות את הרמפה, ורכבת אחרת תוכל להיכנס5. 

תפקיד זה נתן לקומנדו יתרון אדיר, כי אפשר היה לפתוח את החבית הזאת, של 200-300 ליטר של חומר שאיתו ריססו את הקרונות, ולזרוק פנימה קופסאות קונסרבים [שימורים] שמצאו בתוך הקרונות, בעיקר סרדינים ובקבוקים שלמים של וודקה, או דברים כאלה (היה חבל שאי אפשר לזרוק פנימה נקניקים...). והם היו חוזרים למחנה עם סחורה, והסחורה הזאת, זה היה מטבע, שווה במכפלות את משקלו בזהב.

ערב יום כיפור. "אדון" מנגלה עושה סלקציה - היו שם שני צריפי ילדים. ואני בסלקציה הזאת נופל כי לא הגעתי לגובה. היה שם איזה קרש שנקבע עם מסמר וכולם היו צריכים לעבור מתחתיו, ומי שהיה נמוך יותר נפל. ואני נפלתי.

עוד לפני שהבין מה מתרחש סביבו, מצא עצמו שוטי [יצחק לבנת] בין מאות נערים נוספים שנבחרו בסלקציה. הם נלקחו לצריף ריק וננעלו בו. ריקון צריף לצורך מטרה כלשהיא היה עניין של דקות: השומרים היו פשוט נכנסים לצריף ומצווים על כל הנוכחים לצאת. הנערים הצעירים והילדים הבינו מיד בחושיהם כי זה הסוף. היה ברור שהתחנה הבאה תהיה תאי הגזים.6

דחסו אותנו לאיזה בלוק, היו שם סדר גודל של 700 ילדים, בדחיסות איומה. כולם נגעו בכולם. ואני נדחקתי, פילסתי לי דרך בין הילדים האחרים כדי להגיע לחזית הבלוק, שם ראיתי מי נכנס, מי יוצא. וכשהגיע הערב, ירד השמש, הילדים החליטו להתפלל 'כל נדרי'. שני ילדים בני גילי, מהעיר שלי, ואני מציין את שמם – שיישאר מהם איזה שהוא זכר – ליבוביץ שאני (שנדור) וחיים טייטלבאום, אומרים לי: 'תצטרף לתפילה'. אני לא מצטרף לתפילה. והם מספרים לי את הסיפור של הבעל שם, שארובות השמיים בגללי לא יפתחו... ואני לא התפללתי... פתאום נפתחת הדלת של הצריף ונכנס לתוך הצריף אחד האנשים של הקאפו שלי שהכיר אותי. אני אומר לו 'יאנק, אני פה'. יאנק היה יהודי- פולני. כל הקומנדו היה של יהודים. הייתה לו אפשרות להסתובב חפשי. אנחנו, אלה שהיו מיועדים ל... [השמדה], אנחנו היינו נעולים. הוא בא לבקר את החבר שלו, הבלוק-אלטעסטע [זקן-הבלוק], ואמר לי: 'ראיתי אותך'. ואז הוא נכנס, בילה שם באכילה ובשתייה בחדר סגור ועברה שם שעה, אבל בעצם זה לא מבטא את הזמן: בהרגשה שלי עברו שם שישים שנה. הוא יוצא ואני אומר לו עוד פעם: 'יאנק' והוא עושה לי תנועה של 'ראיתי' והולך.

שעה חלפה. בדיוק כששוטי החל לשכנע את עצמו כי אפסה תקווה, שב יאנק ואיתו אדם נוסף. עוזרו של דז'יז'יץ לא הציץ אפילו לעבר שוטי. הוא צעד ישירות לחדרו של הבלוק-אלטסטע, נכנס פנימה ושוב סגר אחריו את הדלת. כעבור זמן קצר פתחו האורחים את הדלת ויצאו. יאנק ניגש ישירות אל שוטי, הצביע לעברו ובטון זועם קרא: "אתה בא איתי, עכשיו!". הס הושלך בחדר ודומה היה שהכל עצרו את נשימתם בעת ששוטי נלקח מהצריף בתנועה גסה. שני הגברים לקחו את שוטי ישירות לצריף ריק אחר, שבו ניצב דז'יז'יץ במרכז קבוצה מאנשי צוותו... דז'יז'יץ נעץ בו מבט קשוח, הצמיד את אצבעו לשפתיו מאותת לו לשתוק, והצביע לעבר הדרגש העליון בפינה הרחוקה של הביתן.7

אתה זוכר מה עבר עליך בזמן ההליכה מבלוק הנערים הנידונים לבלוק השני? מה חשבת, מה הרגשת? דיברתם בדרך?

איציק: אני הייתי בשוק. אני רעדתי כמו עלה נידף. לא הייתי מסוגל לחשוב על כלום.

כוחותיו של שוטי עמדו לו אך בקושי בשעה שהתקדם לעבר הפינה היעודה. בשארית כוחו גרר את עצמו מעלה, אל הדרגש שהבטיח מקלט. להפתעתו, מצא שם יהודי יווני שהרגיע אותו, כרך סביבו את זרועותיו וחיבק אותו עד שחדל מלרעוד. האיש החל לדבר עם שוטי כדי להרגיעו. תחילה הציג את עצמו – שמו היה חיים רפאל, ואחר כך סיפר לו סיפורים בטון רך ומרגיע. האיש הבין בחושיו כי הנער הנרעד עבר חוויה איומה ונוראה. הזמן הרב שנדרש להרגיעו ולהשקיט את רעידות גופו רמז על חומרת האירוע. כדי להסיח את דעתו של שוטי מהטראומה שחווה, שר לו חיים רפאל חרש שירי עם איטלקיים ועודד אותו להצטרף אליו בשירה. רק אחרי יותר משעה של שירה שקטה, חדל שוטי לרעוד. מאוחר יותר למד שוטי לדעת איזה מחיר שילם דז'יז'יץ כדי לחלצו מצריף המוות: חמש קופסאות סרדינים ו – 20 דולרים אמריקניים. זה היה הערך הנקוב לחיי אדם אחד באושוויץ-בירקנאו בסתיו 1944.8

והקומוניקציה עם חיים... אני חושב שזה שהוא יהודי ואני יהודי, התוודענו בזה, כי אמרנו 'שמע ישראל' או משהו דומה לזה. הוא ראה אותי מבוהל, רועד כמו עלה נידף. והוא, מה שעשה היום, עשה לי אז: הוא הגיב לי בשירה, כמעט מיד, הוא התחיל לשיר, וללמד אותי לשיר.

• 5. "קנדה", כינוי בשפת האסירים לתת-מחנה בתוך מחנה בבירקנאו בו אוחסנו ומוינו חפציהם השדודים של הנרצחים ושל אסירי המחנה. מאות אסירים, גברים ונשים, בעיקר יהודים, עבדו בניקוי, מיון, איתור חפצי ערך והכנת הפרטים למשלוח לגרמניה. שמם הרשמי של המחסנים היה: Effektenlager. השם "קנדה" נובע מתפישת עושרה של ארץ זו בדמיון האסירים. העבודה ב"קנדה" נחשבה לאחת הטובות במחנה, משום שבמסגרתה ניתן היה ל"ארגן" מזון וחפצים שונים ולסחור בהם בשוק השחור במחנה. בנוסף לכך התבצעה העבודה במקום סגור ולא היתה קשה במיוחד מבחינה פיזית. מסיבות אלה, מספר הניצולים מקומנדו "קנדה" רב יחסית.
• 6. סוזן מ' פאפ, מנודים סיפור אהבה, לבלוב השקעות בע"מ, ת"א, 2011, עמ' 147 – 148.
• 7. שם, עמ' 149
• 8. שם, שם.

Chaim Raphael (from his book, "Song of Life"). The photograph that can be seen on the back of the accordion is from Chaim's time at Birkenau; he is visible as a prisoner holding up a tallit (a ritual Jewish prayer shawl) on the ramp at Birkenau.

ב–18 בינואר 1945 אולץ יצחק לבנת לצעוד בצעדת מוות מבירקנאו למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה.

איציק: אבי ואני הגענו למאוטהאוזן בשני משלוחים נפרדים. לא ידענו אחד על השני.  וביום הראשון כשאני הגעתי הוא כבר היה. אסירי הבלוק היו צריכים להסתדר בחמישיות כדי לאפשר ל-ס"ס את הספירה המהירה וצעקו לצד השני: 'תשלח לפה חמישה' (כדי שתהיה המכסה המלאה לספירה) ואז נכנסים חמישה וביניהם אני מזהה את אבא. והוא מזהה אותי ואני.... הוא ראה אותי, נעצר, קפא על מקומו. ואז ה-ס"ס נכנס. זה דבר שאסור שיקרה, ואבא שלי מושיט את היד ואומר:

"Mein Son, mein Son ich habe mein Son gefundenn" [בני, בני, מצאתי את הבן שלי]. והס"ס אמר לי: 'אז לך תחבק אותו...'. ונהיינו הפלא של המחנה.

אחר-כך עשינו יחד את צעדת המוות השנייה למחנה הסופי, גונסקירכן באוסטריה, מחנה שפתח את שעריו ב - 12 במרץ 1945 (יום ההולדת ה-15 שלי). הגענו לשם שבועיים אחרי זה, מוכי כינים בצורה מחרידה, חולים בטיפוס, גם אבא וגם אני. אנשי דיוויזיה אמריקאית היו המשחררים של המחנה. יצאנו משם, שנינו על סף המוות, ופגשנו את בן-דוד שלי, בן אחיו של אבא. אמרנו לו: 'בוא נלך ביחד' והוא אמר: 'תלכו אתם קדימה ואני אשיג אתכם'. כעבור שבועיים, מתוך השלישייה הזאת, רק אני שרדתי, שניהם מתו זמן קצר לאחר השיחרור.

בסתיו 1944 הועבר חיים רפאל מבירקנאו למחנה העבודה מלצבאכדל שליד ברסלאו ובינואר 1945 נשלח בצעדת מוות למחנות פלוסנבורג ואורדרוף. חיים ניסה לברוח אך נתפס והועבר לבוכנוואלד ומשם לטרזיינשטט, שם שוחרר. בטרזיינשטט התוודע חיים רפאל לאסתר ויוונטה, ילידת קורפו, ולימים – אשתו. יחד שבו לסלוניקי, שם נישאו וביוני 1946 עלו לארץ ישראל באניית המעפילים 'חביבה רייק'.

יצחק לבנת לאחר השחרור, 1945

המלחמה הסתיימה. איך ממשיכים הלאה?

חיים: אני חזרתי ליוון. המצב היה גרוע מאד. ביוון היו הולכים לצבא בגיל 21. אני הייתי בן 20 – 211, לא ידעתי בדיוק. ואז שמעתי מישהו שאמר שאפשר ללכת לפלסטינה. נרשמתי בין הראשונים ואמרתי: 'אני עם האנשים האלה, אחרי שראינו מה שקרה לנו, אני לא רוצה לחיות פה.' באנו לפלסטינה בתנאים לא תנאים - אז לא היו אווירונים; עשינו ימים שלמים בקרון עד שהגענו. באתי לארץ בלי משפחה, בלי מקצוע, בלי שפה, בלי כלום, בלי שום דבר. עבדתי בבית חרושת לטקסטיל, שם היינו מקבלים לירה וחמישה גרוש ליום, שלא היו מספיקים לכלום.
ישבתי והסתכלתי על הדלתות. ובעל הבית שנתן לנו עבודה אמר לי: 'מה אתה מסתכל?' עניתי לו: 'אני לא רואה איך אני אברח ממך, כי ממך ברכה אין'. אז הוא ענה לי: 'אתה תראה, אתה תהיה גדול, אתה תלמד'. אמרתי לו: 'אני רוצה עכשיו. אם לא עכשיו...' ומיד יצאתי. בחוץ עשיתי כל מיני עבודות ולאט לאט לאט לאט....

אסתר וחיים רפאל, במברג, 1945

החנות נפתחה בשנת 1958... הייתי אז בשנות השלושים לחיי... הרבה מרץ היה לנו, ובעיקר אמביציה לא מעטה. עבדנו שעות, למן הבוקר ועד הלילה... אט אט הלכה החנות והתפתחה. הרחבתי את כמות המוצרים במעדנים ובעיקר פיתחתי מסחר עם מסעדות9.

איציק: הדבר היחידי שהיה בראש שלי זה לחזור הביתה! הוציאו אותי אל איזה שהוא חדר שבו הצבא האמריקאי ריכז את  החולים ואבא גסס. הייתי שם מספר ימים ללא הכרה. התעוררתי לזה שהרופא אומר למישהי שעומדת לידו: 'את הילד הזה צריך לשלוח לסנטוריום בשווייץ'. ואני, זכרתי את שיעורי הגיאוגרפיה שלי וידעתי איפה אני נמצא, וידעתי איפה שווייץ, וידעתי איפה הבית, וברחתי מבית החולים חזרה לחדר לשאול מה עם אבא. אז אמרו לי: 'אתה רואה את הבור? שם זרקו אותו, שמו עליו סיד'. 

ויצאתי הביתה. והגעתי הביתה! לקח לי לא הרבה זמן, מספר ימים, להבין איפה הצפון ואיפה אני. הדוד שלי, שחזר לפניי, שמע את הסיפור, אז הוא אמר לי: 'מהיום אתה הבן שלי!' על המקום, בפקודה, אימץ אותי. הושיב אותי על הכרכרה שלו, אמר לסוס 'הביתה', והסוס את הדרך מכיר טוב מאוד. הדוד שלי נרדם על המושב. אני חמקתי מהכרכרה ועזבתי את העיירה.... זו הייתה פרידה. ולקחתי אזימוט לפלסטינה. 

יצאתי לדרך, הגעתי לבודפשט, משם ברחתי עם קבוצה שחצתה את הגבול, גבול הכיבוש, מאזור כיבוש רוסי לאזור כיבוש בריטי. בהמשך נקלעתי לבית-יתומים [בעיירה האיטלקית] סלבינו. בסלבינו ניסו ללמד אותנו ולהכניס אותנו לאווירה של ארץ ישראל. אהבתי את זה מאוד, אבל ההתקדמות הייתה אפס לכיוון פלסטינה. אז ברחתי גם משם והתגייסתי לכוחות שעזרו לעלייה. הטענתי אניות והבטיחו לנו שאנחנו עולים לאנייה, אך האנייה הפליגה. הכרזנו על שביתה. אחרי זה, באה אנייה שנייה, עוד פעם הטענו אותה והאנייה הפליגה. הפעם זה עבר את כל הגבולות. כעבור שעה הופיעה איזו ספינה קטנטונת ואמרו לנו: 'תעלו'. הפלגנו בסערה איומה, ומסתבר ששתי האניות היו כל הזמן בקשר. הספינה הגדולה ['שבתאי לוז'ינסקי'] והספינה הקטנה ['שושנה'] והפלגנו ביחד, לכאורה.

נוסעי 'שושנה' הועברו בלב-ים לסיפון ה'שבתאי לוז'ינסקי', וספינת הדיג הקטנה שבה לאיטליה. 'שבתאי לוז'ינסקי' העמוסה לעייפה המשיכה במסעה לארץ ישראל ונחתה לבסוף על סוללת חול במרחק קטן מחוף ניצנים. התאריך היה 12 במארס 1947, יום הולדתו ה-17 של שוטי, והוא התהווה לציין אותו בארץ ישראל. נחוש כתמיד, קפץ שוטי למים הרדודים ושחה לחוף. היה זה רגע מרגש בחייו, אך לא הייתה לו שהות להתענג על הרגע. אנשי היישוב שחיכו על החוף משו את המעפילים מן הים וזרזו אותם לעלות לאוטובוסים... הפעילים העלו את המעפילים שזה עתה נחתו בארץ לאוטובוסים בתקווה שיתמזגו בקהל הנוסעים וכניסתם לארץ לא תורגש10.

הבריטים תפסו אותנו כשהיינו כבר על האוטובוס שלקח אותנו עם אלה שבאו לקבל אותנו. באו כל הרפתנים של כל הסביבה וחברי הקיבוץ: הם קיבלו פקודה לשרוף את התעודות שלהם, וכולם נקראים אברהם בן אברהם וכולנו מארץ ישראל. הבריטים לא אהבו את זה. הם אספו את כולנו ושמו את כולנו על אניית גירוש, לקפריסין. הגענו לקפריסין, שם התחילו ללמד אותנו איך לשחק את המשחק של: 'אני מארץ ישראל'. כשה'פלסטיין פוליס' הגיעו לקפריסין, הם בחנו אותנו אחד אחד ושאלו כל מיני שאלות. השאלה האחרונה הייתה כשהשוטר לקח חמישים מיל. לחמישים מיל אף אחד לא קרא חמישים מיל, קראו לזה שילינג. הוא זרק את זה לאוויר ותפס אותו ושאל: 'מה יש לי ביד?' אמרתי לו: 'שילינג'. עברתי.

לאחר שעלה ארצה, היה יצחק לבנת במשך כחצי שנה בקיבוץ מרחביה. בשנת 1954 התחתן עם אילנה ברקאי, ילידת הארץ.

איציק: בניתי לעצמי זהות אחרת. לקחתי לי את איציק ששמי לא היה איציק. שמי היה אמור להיות ישעיהו. לא אהבתי את ישעיהו. אבל ההונגרים השתמשו באיציק המלוכלך, או איציק היהודון, אז לקחתי איציק. וארבעים שנה שתקתי. לא חזרתי לשפת האם שלי, הזהות שלי הייתה מפוקפקת בעיני עצמי. ואילנה החליטה לשאת אותי לבעל.

• 9. ראה הערה מס' 1, עמ' 58.
• 10. ראה הערה מס' 6, עמ' 219.

חיים רפאל בחנותו

האם תוכלו לתאר את רגע הפגישה בינך לבין חיים בארץ?

איציק: השנה הייתה 1967, אחרי הניצחון האדיר במלחמה. הוטל על החברה שאני הייתי בין המנהלים והבעלים שלה (החברה  קיימת עד היום, חברת 'תעבורה'), לאסוף משדות הקרב: מסיני ומרמת הגולן את הטנקים הפגועים של צבא האויב, הצבא המצרי והסורי, ולהביאם אל מרכז הארץ. היינו כמעט החברה היחידה שהייתה מסוגלת לעשות את זה כי עסקנו בהובלות מיוחדות וכבדות. צוות עובדים יוצא מן הכלל. שלחנו אותם לכל מיני מקומות, שדות קרב, שבהם העמיסו את הטנקים והביאו אותם חזרה. הנהגים היו יוצאים ביום ראשון וחוזרים חזרה ארצה עם טנקים שחילצו אחרי שבוע. אנחנו היינו צריכים לספק לנהגים אוכל לשבוע. אותו יום היה יום שישי בצהריים, היינו חייבים למצוא אוכל, כי הנהגים יוצאים במוצאי-שבת צפונה ודרומה. הגענו, אילנה ואני, לחנות דליקטסים ובפנים פגשנו את הבן אדם הזה והוא מאוד לא נחמד. נוקשה, לא מאמין... ואילנה אמרה לי 'בוא נלך מכאן', והלכנו משם.

יצחק לבנת וחיים רפאל

אתה מזהה אותו?

איציק: לא, לא מזהה אותו. בסוף אמרתי לאילנה: 'בואי נחזור אליו.' משהו התחיל כבר... חזרנו לשם, ממלאים את הקרטונים...  והוא לא אוהב למכור: '...מה זה, אתם רוצים לרוקן לי את החנות?..' הקרטון מוכן על הדלפק, אני מוציא את פנקס הצ'קים, הוא לוקח את הקרטון בחזרה אליו ואומר 'צ'קים אני לא מקבל'. יום שישי, אחר-הצהרים, עוד לא המציאו את הכספומטים... אני אומר לאילנה: 'אילנה, סעי ל'אקרופוליס', זו המסעדה ליד המשרד שלנו, מסעדה בה אכלנו כל הזמן, 'תבקשי ממושיקו שייתן כסף מזומן'.

חיים שאל: 'אתה מכיר מושיקו?'

- אני אומר: 'כן'

- 'הוא מכיר אותך?'

- אני עונה לו: 'סביר להניח'

הוא מצלצל אליו ואומר לו: 'יש אחד פה שאומר שהוא מכיר אותך' ונותן לי את הטלפון. אני אומר לו: 'מושיקו שלום, אני נמצא בדרום תל-אביב ואני זקוק למזומן'. הוא שואל אותי: 'אתה אצל חיים?'

ואני אומר: ' קוראים לך חיים?'

-'כן'-

אז מושיקו אומר: 'תן לי אותו'. אני נותן לו את השפופרת, הוא אומר לו מה שהוא אומר, ולבסוף אומר לי חיים: 'אתה תיקח את הקרטון, תיקח מה שאתה רוצה, כל החנות שלך!' שוב ניסיתי לתת לו צ'ק והוא אומר: 'צ'קים אני לא מקבל'. אמרתי לו שאחזור ביום ראשון והוא ענה: 'אתה עושה מה שאתה רוצה!'

ואז אני אומר לו: 'היית באושוויץ?'

הוא עונה: 'אה! אתה רואה את המספר.'

אני אומר לו: 'אתה זוכר שלימדת ילד לשיר?'

הוא אומר: 'אני שר כל הזמן, אני עד היום שר. כל הזמן אני שר.' (עובדה שהייתה לו מקהלה שלמה של יוצאי יוון, ששרו).

ואני אומר לו שאני הוא הילד... ברור שכל הגבולות וההגנות, והמגננות נפלו לחלוטין. התחבקנו והתנשקנו וכל החנות עסקה רק בנושא הזה. רק בנושא הזה. ומאז כל שמחה, אצלו או אצלי, אנחנו מתייצבים.

יצחק לבנת וחיים רפאל

מה תרצו לומר לסיכום?

חיים: אנחנו היינו משפחה גדולה... כולם הלכו למשרפות... ואני נשארתי לבד. ותמיד הייתי אומר: אני  רוצה לחיות כדי לספר. גם בגיל כזה אני עוזב את הכול ובא להעיד, זה דבר קדוש. אני חושב שחייבים לדעת וחייבים לספר כמה שאפשר, שחס וחלילה לא יקרה דבר כזה יותר, מפני שמיהדות, כמו שאמרתי קודם, אי אפשר לברוח: עם כאב, ללא כאב, עם קללות, עם מכות, אבל מזה שאתה נולדת יהודי, מזה אי אפשר לברוח. בשום אופן לא. יהודי נולדתי ויהודי אני אמות בגאווה. בעקשנות המשכתי והקמתי משפחה והיום יש לי שני בנים ובת, ואנחנו מכניסים את השמות של כל אלו שנעלמו...

איציק: אני יודע שאני לא יכול להתכחש לשלושה אלמנטים יסודיים: שפת האם שלי, שום דבר לא יעזור, האימא שלי, שום דבר לא יעזור, והמקום שבו נולדתי. הקשר אל מקום הולדתי, שבמשך 400 שנה ניסיתי בכל כוחי להתנתק ממנו. ממש, בכל כוחי ניסיתי... ונכשלתי. היום אני מודה בזה. ואין לי בעיה עם זה, להיפך. אני יהודי במאה אחוזים. אין יהודי טוב יותר ממני. וזה שיש עוד עשרה או חמישה עשר מיליון בעולם שהם טובים כמוני, זה לא מפריע לי! אבל אין אחד שיותר טוב ממני. אני טוב כמוהו והוא טוב כמוני.

בסיועה של רעייתו אסתר ז"ל, הקים חיים רפאל חנות מכולת בשוק לוינסקי שבתל-אביב – חנות אשר לימים הפכה להיות מעדנייה מוערכת. חיים רפאל תיעד את סיפור חייו בספר הזיכרונות "שירת חיים" שאלפי עותקים ממנו חולקו בישראל ומחוצה לה. לחיים ולאסתר נולדו שלושה ילדים ועשרה נכדים. בנו הבכור צדיק רפאל מנהל את העסק המשפחתי; בתו שמחה היא מורה בגמלאות ובן הזקונים שמואל משמש כפרופסור לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן.

עם עלייתו ארצה, לאחר חצי שנת שהות בקיבוץ, התגייס יצחק לבנת ל'הגנה' והשתתף במלחמת העצמאות כקשר. לאחר הקמת צה"ל שירת יצחק כקצין קשר, ובמסגרת תפקידו הכשיר קצינים רבים. בשנת 1957 השתחרר מהצבא בדרגת רב-סרן, ויחד עם אחיו ייסד וניהל את חברת ההובלות 'תעבורה'. יצחק אף שימש חבר בהנהלת ה'מוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית' ועד היום הוא תומך ומקדם את פיתוח המוזיאון. ליצחק ולאילנה ארבעה ילדים, שנים-עשר נכדים ושני נינים. ארבעת ילדיהם היו קצינים בצה"ל וכולם אקדמאים. חלקים מסיפורו של יצחק לבנת מתוארים בספר 'מנודים – סיפור אהבה' והוא מוסר את עדותו בפני תלמידים, לבקשת נכדיו.

משפחתו של חיים רפאל כיום