ראיון עם יצחק לבנת, ניצול שואה

יצחק (איציק) לבנת נולד בשנת 1930 בעיר נודג'סולוש (סבלוש) שבקרפטים. העיר, שהייתה בעבר חלק מהממלכה ההונגרית, סופחה לאחר מלחמת העולם הראשונה לצ'כוסלובקיה ובשנת 1939 שבה והיתה לחלק מהמינהל האזרחי ההונגרי.

בראיון משולבים קטעים מתוך הספר 'מנודים – סיפור אהבה'1.

נולדתי בעיירה קטנה שחיו בה תרבויות שונות, שפות שונות, מיקרוקוסמוס, תערובת מוזרה ביותר – הונגרים, רוסינים [רותנים], גרמנים, צוענים ויהודים, וכל אחד מאלה השתמש ב א'-ב' שונה: הא'-ב' הלטיני, שההונגרים השתמשו בו, הא'-ב' הקירילי, שהרוסינים השתמשו בו, הגרמנים השתמשו באותיות הגרמניות הגותיות והיהודים, דוברי היידיש ודוברי העברית, השתמשו באותיות הא'-ב' העבריות. היה זה מיקרוקוסמוס קטן ותוסס. הייתה לי ילדות נהדרת.

• 1. סוזן מ' פאפ, מנודים סיפור אהבה, לבלוב השקעות בע"מ, ת"א, 2011.

עיירה שמות שונים וכולם אומרים אותו הדבר: השם הנפוץ ביותר עד היום הינו נודג'סולוש (NAGYSZOLOS), למרות שהיום זה באוקראינה. שם העיר ברוסית היה וינוגראדוב ובאוקראינית VYNOHRADIV. היהודים ביידיש קראו לעיירה סעליש. הייתה זו עיירה של חמישה עשר אלף תושבים, בשנת הקריסה, 1944, ומהם שליש יהודים. והיהדות היתה מפוצלת לשני גושים – גוש אחד ציוני, מודרני, דובר הונגרית, עם בית ספר עממי, עברי. לדוגמה, את מקצוע החשבון, בכיתה א', למדתי בעברית. זה היה צד אחד של היהדות של העיירה. והצד השני, אורתודוכסים, בכללם חסידות, שונאי ציונים, שנלחמו בציונות. אבל מלחמה זו, בעיירה שלי, הייתה בממדים מרוסנים. באזור הרחב יותר, השתולל קרב ביניהם.

כמה אחים הייתם?

היינו חמישה ילדים, אני הייתי הרביעי. אחרי הייתה אחותי הקטנה, איצוקה. שתי אחיותיי המבוגרות יותר, אבי, אני ואחותי הקטנה גורשנו לאושוויץ. אחי הגדול היה בפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. את אימא שלנו איבדנו בשנת 1944 כתוצאה ממחלה, היא עוד נפטרה בבית ונקברה בבית הקברות של העיירה, כשאני הייתי בן 14.

מהם הזיכרונות שלך מהימים הראשונים של הכיבוש הנאצי בעיירה, מה השתנה?

נולדתי בחווה ענקית, שגודלה נמדד בקילומטרים מרובעים, של אציל הונגרי. הונגריה הייתה המדינה הפיאודלית האחרונה באירופה ואני נולדתי בשלהי פיאודליזם זה2. אבא שלי, ווילמוש (וולף) וייס, היה נאמן מאד, הנאמנות הייתה אצלו חשובה ביותר. הוא היה הונגרי בכל נימי נשמתו: תמיד התפאר שהוא שירת את פרנץ יוזף אבל הוא קרא לו פרנץ יושקה, כאילו שהוא קורא לו בשם חיבה, של חברים. והוא היה משוכנע ש'לנו לא יקרה כלום! לא יכול להיות דבר כזה'. האמונה שלו הייתה בכך שלא יתכן שדבר כזה קורה. כל השמועות שהגיעו, והלא הגיעו כל מיני שמועות מוזרות... דיברו על זה בבית, אבל אמרו: 'אל תתייחסו לזה', זה נגד את כל ההיגיון ואת כל דרכינו. והיינו יהודים גאים! יהודים גאים - זאת אומרת לא הסתתרנו וגם לא קראנו לעצמנו הונגרים מ'מוצא יהודי' – זה פטנט שצמח לא מזמן. אנחנו היינו יהודים, חד משמעית.

ב-16 באפריל 1944 החל ריכוז יהודי העיר נודג'סולוש ויהודי מחוז אוגוצ'ה בגטו שהוקם על-פני חמישה רחובות באזור בית-הכנסת בעיר. כחודש לאחר מכן גורשו כל תושבי הגטו, כ-14 אלף יהודים, לאושוויץ.

האם תוכל לספר על ההגעה לאושוויץ?

האם תוכל לספר לנו מעט על תקופת שהותך כאסיר במחנה?

הייתי בבירקנאו ב"קינדר בלוק" - צריף ילדים. והייתי בר מזל כי היה קאפו אחד, יהודי-פולני, אנאלפבית ממש, בשם טאדק דז'יז'יץ, שמצאתי חן בעיניו. הוא היה אחראי על קבוצת הדיסאינפקציה (לקבוצת העבודה שהייתה אחראית על חיטוי הקרונות קראו קומנדו דיסאינפקציה) ואני צחצחתי את המגפיים של הקאפו שלי בצורה כל כך מוצלחת; אני גם הקראתי לו פתקים בפולנית, והוא התמוגג מצחוק, שאני לא יודע לבטא את המילים בפולנית. איזה צחוק הוא עשה ממני. והלא לקרוא פולנית אני באמת לא ידעתי.

התפקיד של הקומנדו הזה היה לקבל את קרונות הרכבת שהגיעו לאחר נסיעה של שבוע או של יומיים, ולפנות את החפצים שאנשים הביאו איתם בתוך הקרון. לא אפשרו לאף אחד להוציא שום דבר מהקרונות, שהיו מלאים בהפרשות למיניהן, כולל גוויות של אנשים שמתו בדרך. והקומנדו הזה היה צריך מיד לפנות את כל מה שהיה בקרונות, להעביר את החפצים לידיים של קומנדו אחר שנקרא "קנדה" ומיד להתחיל בחיטוי: לנקות, לשטוף ולעשות את הדיסאינפקציה על הקרונות, כדי שהרכבת תוכל לפנות את הרמפה, ורכבת אחרת תוכל להיכנס3.

תפקיד זה נתן לקומנדו יתרון אדיר, כי אפשר היה לפתוח את החבית הזאת, של 200-300 ליטר של חומר שאיתו ריססו את הקרונות, ולזרוק פנימה קופסאות קונסרבים [שימורים] שמצאו בתוך הקרונות, בעיקר סרדינים ובקבוקים שלמים של וודקה, או דברים כאלה (היה חבל שאי אפשר לזרוק פנימה נקניקים...). והם היו חוזרים למחנה עם סחורה, והסחורה הזאת, זה היה מטבע, שווה במכפלות את משקלו בזהב.

ערב יום כיפור. "אדון" מנגלה עושה סלקציה - היו שם שני צריפי ילדים. ואני בסלקציה הזאת נופל כי לא הגעתי לגובה. היה שם איזה קרש שנקבע עם מסמר וכולם היו צריכים לעבור מתחתיו, ומי שהיה נמוך יותר נפל. ואני נפלתי.

עוד לפני שהבין מה מתרחש סביבו, מצא עצמו שוטי [יצחק לבנת] בין מאות נערים נוספים שנבחרו בסלקציה. הם נלקחו לצריף ריק וננעלו בו. ריקון צריף לצורך מטרה כלשהיא היה עניין של דקות: השומרים היו פשוט נכנסים לצריף ומצווים על כל הנוכחים לצאת. הנערים הצעירים והילדים הבינו מיד בחושיהם כי זה הסוף. היה ברור שהתחנה הבאה תהיה תאי הגזים4.

דחסו אותנו לאיזה בלוק, היו שם סדר גודל של 700 ילדים, בדחיסות איומה. כולם נגעו בכולם. ואני נדחקתי, פילסתי לי דרך בין הילדים האחרים כדי להגיע לחזית הבלוק, שם ראיתי מי נכנס, מי יוצא. וכשהגיע הערב, ירד השמש, הילדים החליטו להתפלל 'כל נדרי'. שני ילדים בני גילי, מהעיר שלי, ואני מציין את שמם – שיישאר מהם איזה שהוא זכר – ליבוביץ שאני (שנדור) וחיים טייטלבאום, אומרים לי: 'תצטרף לתפילה'. אני לא מצטרף לתפילה. והם מספרים לי את הסיפור של הבעל שם, שארובות השמיים בגללי לא יפתחו... ואני לא התפללתי... פתאום נפתחת הדלת של הצריף ונכנס לתוך הצריף אחד האנשים של הקאפו שלי שהכיר אותי. אני אומר לו 'יאנק, אני פה'. יאנק היה יהודי- פולני. כל הקומנדו היה של יהודים. הייתה לו אפשרות להסתובב חפשי. אנחנו, אלה שהיו מיועדים ל... [השמדה], אנחנו היינו נעולים. הוא בא לבקר את החבר שלו, הבלוק-אלטעסטע [זקן-הבלוק], ואמר לי: 'ראיתי אותך'. ואז הוא נכנס, בילה שם באכילה ובשתייה בחדר סגור ועברה שם שעה, אבל בעצם זה לא מבטא את הזמן: בהרגשה שלי עברו שם שישים שנה. הוא יוצא ואני אומר לו עוד פעם: 'יאנק' והוא עושה לי תנועה של 'ראיתי' והולך.

שעה חלפה. בדיוק כששוטי החל לשכנע את עצמו כי אפסה תקווה, שב יאנק ואיתו אדם נוסף. עוזרו של דז'יז'יץ לא הציץ אפילו לעבר שוטי. הוא צעד ישירות לחדרו של הבלוק-אלטסטע, נכנס פנימה ושוב סגר אחריו את הדלת. כעבור זמן קצר פתחו האורחים את הדלת ויצאו. יאנק ניגש ישירות אל שוטי, הצביע לעברו ובטון זועם קרא: "אתה בא איתי, עכשיו!". הס הושלך בחדר ודומה היה שהכל עצרו את נשימתם בעת ששוטי נלקח מהצריף בתנועה גסה. שני הגברים לקחו את שוטי ישירות לצריף ריק אחר, שבו ניצב דז'יז'יץ במרכז קבוצה מאנשי צוותו... דז'יז'יץ נעץ בו מבט קשוח, הצמיד את אצבעו לשפתיו מאותת לו לשתוק, והצביע לעבר הדרגש העליון בפינה הרחוקה של הביתן5.

אתה זוכר מה עבר עליך בזמן ההליכה מבלוק הנערים הנידונים לבלוק השני? מה חשבת, מה הרגשת? דיברתם בדרך?

אני הייתי בשוק. אני רעדתי כמו עלה נידף. לא הייתי מסוגל לחשוב על כלום.

כוחותיו של שוטי עמדו לו אך בקושי בשעה שהתקדם לעבר הפינה היעודה. בשארית כוחו גרר את עצמו מעלה, אל הדרגש שהבטיח מקלט. להפתעתו, מצא שם יהודי יווני שהרגיע אותו, כרך סביבו את זרועותיו וחיבק אותו עד שחדל מלרעוד. האיש החל לדבר עם שוטי כדי להרגיעו. תחילה הציג את עצמו – שמו היה חיים רפאל, ואחר כך סיפר לו סיפורים בטון רך ומרגיע. האיש הבין בחושיו כי הנער הנרעד עבר חוויה איומה ונוראה. הזמן הרב שנדרש להרגיעו ולהשקיט את רעידות גופו רמז על חומרת האירוע. כדי להסיח את דעתו של שוטי מהטראומה שחווה, שר לו חיים רפאל חרש שירי עם איטלקיים ועודד אותו להצטרף אליו בשירה. רק אחרי יותר משעה של שירה שקטה, חדל שוטי לרעוד. מאוחר יותר למד שוטי לדעת איזה מחיר שילם דז'יז'יץ כדי לחלצו מצריף המוות: חמש קופסאות סרדינים ו – 20 דולרים אמריקניים. זה היה הערך הנקוב לחיי אדם אחד באושוויץ-בירקנאו בסתיו 19446.

• 2. הכוונה היא לסגנון חיים פיאודלי.
• 3. "קנדה", כינוי בשפת האסירים לתת-מחנה בתוך מחנה בבירקנאו בו אוחסנו ומוינו חפציהם השדודים של הנרצחים ושל אסירי המחנה. מאות אסירים, גברים ונשים, בעיקר יהודים, עבדו בניקוי, מיון, איתור חפצי ערך והכנת הפרטים למשלוח לגרמניה. שמם הרשמי של המחסנים היה: Effektenlager. השם "קנדה" נובע מתפישת עושרה של ארץ זו בדמיון האסירים. העבודה ב"קנדה" נחשבה לאחת הטובות במחנה, משום שבמסגרתה ניתן היה ל"ארגן" מזון וחפצים שונים ולסחור בהם בשוק השחור במחנה. בנוסף לכך התבצעה העבודה במקום סגור ולא היתה קשה במיוחד מבחינה פיזית. מסיבות אלה, מספר הניצולים מקומנדו "קנדה" רב יחסית.
• 4. סוזן מ' פאפ, מנודים סיפור אהבה, לבלוב השקעות בע"מ, ת"א, 2011, עמ' 147 – 148.
• 5. שם, עמ' 149
• 6. שם, שם.

ב–18 בינואר 1945 אולץ יצחק לבנת לצעוד בצעדת מוות מבירקנאו למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה.

אבי ואני הגענו למאוטהאוזן בשני משלוחים נפרדים. לא ידענו אחד על השני. וביום הראשון כשאני הגעתי הוא כבר היה. אסירי הבלוק היו צריכים להסתדר בחמישיות כדי לאפשר ל-ס"ס את הספירה המהירה וצעקו לצד השני: 'תשלח לפה חמישה' (כדי שתהיה המכסה המלאה לספירה) ואז נכנסים חמישה וביניהם אני מזהה את אבא. והוא מזהה אותי ואני.... הוא ראה אותי, נעצר, קפא על מקומו. ואז ה-ס"ס נכנס. זה דבר שאסור שיקרה, ואבא שלי מושיט את היד ואומר:

"Mein Son, mein Son ich habe mein Son gefunden" [בני, בני, מצאתי את הבן שלי]. והס"ס אמר לי: 'אז לך תחבק אותו...'. ונהיינו הפלא של המחנה.

אחר-כך עשינו יחד את צעדת המוות השנייה למחנה הסופי, גונסקירכן באוסטריה, מחנה שפתח את שעריו ב - 12 במרץ 1945 (יום ההולדת ה-15 שלי). הגענו לשם שבועיים אחרי זה, מוכי כינים בצורה מחרידה, חולים בטיפוס, גם אבא וגם אני. אנשי דיוויזיה אמריקאית היו המשחררים של המחנה. יצאנו משם, שנינו על סף המוות, ופגשנו את בן-דוד שלי, בן אחיו של אבא. אמרנו לו: 'בוא נלך ביחד' והוא אמר: 'תלכו אתם קדימה ואני אשיג אתכם'. כעבור שבועיים, מתוך השלישייה הזאת, רק אני שרדתי, שניהם מתו זמן קצר לאחר השיחרור.

המלחמה הסתיימה. איך ממשיכים הלאה?

הדבר היחידי שהיה בראש שלי זה לחזור הביתה! הוציאו אותי אל איזה שהוא חדר שבו הצבא האמריקאי ריכז את החולים ואבא גסס. הייתי שם מספר ימים ללא הכרה. התעוררתי לזה שהרופא אומר למישהי שעומדת לידו: 'את הילד הזה צריך לשלוח לסנטוריום בשווייץ'. ואני, זכרתי את שיעורי הגיאוגרפיה שלי וידעתי איפה אני נמצא, וידעתי איפה שווייץ, וידעתי איפה הבית, וברחתי מבית החולים חזרה לחדר לשאול מה עם אבא. אז אמרו לי: 'אתה רואה את הבור? שם זרקו אותו, שמו עליו סיד'.

ויצאתי הביתה. והגעתי הביתה! לקח לי לא הרבה זמן, מספר ימים, להבין איפה הצפון ואיפה אני. הדוד שלי, שחזר לפניי, שמע את הסיפור, אז הוא אמר לי: 'מהיום אתה הבן שלי!' על המקום, בפקודה, אימץ אותי. הושיב אותי על הכרכרה שלו, אמר לסוס 'הביתה', והסוס את הדרך מכיר טוב מאוד. הדוד שלי נרדם על המושב. אני חמקתי מהכרכרה ועזבתי את העיירה.... זו הייתה פרידה. ולקחתי אזימוט לפלסטינה.

יצאתי לדרך, הגעתי לבודפשט, משם ברחתי עם קבוצה שחצתה את הגבול, גבול הכיבוש, מאזור כיבוש רוסי לאזור כיבוש בריטי. בהמשך נקלעתי לבית-יתומים [בעיירה האיטלקית] סלבינו. בסלבינו ניסו ללמד אותנו ולהכניס אותנו לאווירה של ארץ ישראל. אהבתי את זה מאוד, אבל ההתקדמות הייתה אפס לכיוון פלסטינה. אז ברחתי גם משם והתגייסתי לכוחות שעזרו לעלייה. הטענתי אניות והבטיחו לנו שאנחנו עולים לאנייה, אך האנייה הפליגה.

הכרזנו על שביתה. אחרי זה, באה אנייה שנייה, עוד פעם הטענו אותה והאנייה הפליגה. הפעם זה עבר את כל הגבולות. כעבור שעה הופיעה איזו ספינה קטנטונת ואמרו לנו: 'תעלו'. הפלגנו בסערה איומה, ומסתבר ששתי האניות היו כל הזמן בקשר. הספינה הגדולה ['שבתאי לוז'ינסקי'] והספינה הקטנה ['שושנה'] והפלגנו ביחד, לכאורה.

נוסעי 'שושנה' הועברו בלב-ים לסיפון ה'שבתאי לוז'ינסקי', וספינת הדיג הקטנה שבה לאיטליה. 'שבתאי לוז'ינסקי' העמוסה לעייפה המשיכה במסעה לארץ ישראל ונחתה לבסוף על סוללת חול במרחק קטן מחוף ניצנים. התאריך היה 12 במארס 1947, יום הולדתו ה-17 של שוטי, והוא התהווה לציין אותו בארץ ישראל. נחוש כתמיד, קפץ שוטי למים הרדודים ושחה לחוף. היה זה רגע מרגש בחייו, אך לא הייתה לו שהות להתענג על הרגע. אנשי היישוב שחיכו על החוף משו את המעפילים מן הים וזרזו אותם לעלות לאוטובוסים... הפעילים העלו את המעפילים שזה עתה נחתו בארץ לאוטובוסים בתקווה שיתמזגו בקהל הנוסעים וכניסתם לארץ לא תורגש.7

הבריטים תפסו אותנו כשהיינו כבר על האוטובוס שלקח אותנו עם אלה שבאו לקבל אותנו. באו כל הרפתנים של כל הסביבה וחברי הקיבוץ: הם קיבלו פקודה לשרוף את התעודות שלהם, וכולם נקראים אברהם בן אברהם וכולנו מארץ ישראל. הבריטים לא אהבו את זה. הם אספו את כולנו ושמו את כולנו על אניית גירוש, לקפריסין. הגענו לקפריסין, שם התחילו ללמד אותנו איך לשחק את המשחק של: 'אני מארץ ישראל'. כשה"פלסטיין פוליס" הגיעו לקפריסין, הם בחנו אותנו אחד אחד ושאלו כל מיני שאלות. השאלה האחרונה הייתה כשהשוטר לקח חמישים מיל. לחמישים מיל אף אחד לא קרא חמישים מיל, קראו לזה שילינג. הוא זרק את זה לאוויר ותפס אותו ושאל: 'מה יש לי ביד?' אמרתי לו: 'שילינג'. עברתי.

לאחר שעלה ארצה, היה יצחק לבנת במשך כחצי שנה בקיבוץ מרחביה. בשנת 1954 התחתן עם אילנה ברקאי, ילידת הארץ.

בניתי לעצמי זהות אחרת. לקחתי לי את איציק ששמי לא היה איציק. שמי היה אמור להיות ישעיהו. לא אהבתי את ישעיהו. אבל ההונגרים השתמשו באיציק המלוכלך, או איציק היהודון, אז לקחתי איציק. וארבעים שנה שתקתי. לא חזרתי לשפת האם שלי, הזהות שלי הייתה מפוקפקת בעיני עצמי. ואילנה החליטה לשאת אותי לבעל.

מה תרצה לומר לסיכום?

אני יודע שאני לא יכול להתכחש לשלושה אלמנטים יסודיים: שפת האם שלי, שום דבר לא יעזור, האימא שלי, שום דבר לא יעזור, והמקום שבו נולדתי. הקשר אל מקום הולדתי, שבמשך 40 שנה ניסיתי בכל כוחי להתנתק ממנו. ממש, בכל כוחי ניסיתי... ונכשלתי. היום אני מודה בזה. ואין לי בעיה עם זה, להיפך. אני יהודי במאה אחוזים. אין יהודי טוב יותר ממני. וזה שיש עוד עשרה או חמישה עשר מיליון בעולם שהם טובים כמוני, זה לא מפריע לי! אבל אין אחד שיותר טוב ממני. אני טוב כמוהו והוא טוב כמוני.

• 7. שם, עמ' 219.

עם עלייתו ארצה, לאחר חצי שנת שהות בקיבוץ, התגייס יצחק לבנת ל'הגנה' והשתתף במלחמת העצמאות כקשר. לאחר הקמת צה"ל שירת יצחק כקצין קשר, ובמסגרת תפקידו הכשיר קצינים רבים. בשנת 1957 השתחרר מהצבא בדרגת רב-סרן, ויחד עם אחיו ייסד וניהל את חברת ההובלות 'תעבורה'. יצחק אף שימש חבר בהנהלת ה'מוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית' ועד היום הוא תומך ומקדם את פיתוח המוזיאון. ליצחק ולאילנה ארבעה ילדים, שנים-עשר נכדים ושלושה נינים. ארבעת ילדיהם היו קצינים בצה"ל וכולם אקדמאים. חלקים מסיפורו של יצחק לבנת מתוארים בספר 'מנודים – סיפור אהבה' והוא מוסר את עדותו בפני תלמידים, לבקשת נכדיו.