על הדיסקית רשום מספר האסיר של אגנס, שמה ושם המחנה – "לנגנבילאו". את הצמיד שאליו חיברה את הדיסקית רכשה אגנס במחנה עבודת הכפייה לנגנבילאו תמורת מחצית מנת הלחם היומית שלה.
באביב 1944 גורשה אגנס בת ה-15 עם אמה אילונה וסבתה יוליאנה ולנצי מהעיר סולנוק שבהונגריה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. האב, משה בקש, נלקח למחנה עבודת כפייה בהונגריה.
בהגיען למחנה אושוויץ הופרדה אגנס מאמה ומסבתה אך האם אילונה החלה לצעוק ומיאנה להיפרד מבתה. בזכות היותה צעירה ונאה הועברה אילונה בחזרה אל שורת הנשים שנשלחו לעבודה. יוליאנה, סבתה של אגנס, נשלחה אל תאי הגזים.
לאחר חודש הועברו אגנס ואילונה עם קבוצה של כ-300 נשים לעבודה במחנה לנגנבילאו. הן נשלחו לעבודת כפייה במפעל הטוויה דיריג. חרף שעות העבודה הארוכות זכו האסירות לפסקי זמן קצרים של מנוחה שבהם קיבלו מנת מרק ואף זכו להתקלח במפעל, דבר שאפשר להן לשמור על רמת היגיינה טובה יותר.
עם התקרבות הצבא האדום הוצאו האסירות מהמחנה והוצעדו בשלג כשלרגליהן קבקבי עץ. לאחר חמישה ימי צעדה הושבו תשושות ללנגנבילאו ונשלחו שוב לעבוד במפעל עד שחרור המחנה על ידי הצבא האדום.
לאחר השחרור נאלצו אגנס ואמה להמשיך ולעבוד במפעל במשך כחודשיים עד שהצליחו להשיג אישור כניסה ליוגוסלביה שיאפשר להן לשוב לביתן. לשמחתן גם האב משה שרד והמתין להן בסולנוק.
בשנת 1946 הצטרפה אגנס להכשרה של השומר הצעיר, שם הכירה את אריה קליין ולימים נישאה לו. באוגוסט 1946 יצא גרעין ההכשרה לארץ ישראל אך קבוצת המעפילים נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למחנות המעצר בקפריסין. לאחר שנה הגיעו אגנס ואריה לארץ ישראל וייסדו עם חברי קבוצת ההכשרה את קיבוץ בית קמה שבנגב.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת לאה קליין (אגנס בקש), ירושלים
