לאחר פרוץ המלחמה ברחה המשפחה לבית אחותו של יוסף שבעיר ורשה אולם הבית הופצץ ובני המשפחה שבו לפרושקוב. עקב פציעתו של יוסף במהלך ההפצצה על ורשה, הוא שוחרר מגיוס לעבודה שנערך בקרב הגברים היהודים בעיירה.
עם הגעתם של יצחק ספקטור, אחיה של רבקה, ומשפחתו אל העיירה, החליטו בני משפחת טופ ובני משפחת ספקטור לנסות לברוח מאזור הכיבוש הגרמני. הם עלו על רכבת שעשתה את דרכה אל הגבול עם ברית המועצות, ואולם כאשר הבחינו בגרמנים בתחנת הרכבת, קפצו כל בני המשפחה מהקרון ונמלטו מהמקום. בכפר פולני בקרבת מקום אליו הגיעו הוסתרו על ידי איכר פולני בעליית הגג, ולמרות החיפושים שערכו במקום הגרמנים, לא נתגלו בני המשפחה ולמחרת הצליחו שתי המשפחות לחצות הגבול לברית המועצות.
בהגיעם לברית המועצות סרבו יוסף ורבקה לקבל אזרחות סובייטית, כמו פליטים פולנים רבים אחרים באותם ימים, וכך נשלחו לסיביר - למחוז ארכנגלסק , שם עבדו במחנה עבודה בכריתת עצים.
פעם בשבוע צעד יוסף כחמישה ק"מ עד לתחנת כוח מקומית, עם כלי הספר שלקח עמו כשעזב את העיירה ואת המספרה, כדי לספר ולגלח את עובדי התחנה הרוסים בתמורה למזון.
שנתיים ימים שהו בני המשפחה במקום עד ששוחררו על ידי השלטונות בסוף שנת 1941, ועשו את דרכם לאוזבקיסטן. בקולחוז על יד טורקסטאן אליו הגיעו, המשיך יוסף לספר אנשים בתמורה למזון, וכך מנע מבני משפחתו את הרעב הנורא שהיה מנת חלקם של רבים.
בשנת 1943 התגייס יוסף לצבא אנדרס, ורבקה החליטה לשלוח את ילדיהם צבי ומאיר עם הסוכנות היהודית לטהרן. רבקה, אם המשפחה, נותרה בברית המועצות עד סוף המלחמה.
הילדים הגיעו לטהרן. בתקופת שהותם במקום, כשהם מתכוננים לעלייתם ארצה עם 'ילדי טהרן', הגיע יוסף עם צבא אנדרס לטהרן ופגש שם את בניו. משם נשלח להמשך שירותו הצבאי בעיראק, ולאחר הגעתם של צבי ומאיר ארצה, כאשר הגיע יוסף כחייל צבא אנדרס לארץ ישראל, ערק מהצבא ונשאר עם משפחתו.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת צבי שגב, רמת גן, ישראל
