צוקרמן כיהן כקפטן נבחרת האופניים של ארגון בר-כוכבא בלודז', כראש התאגדות רוכבי האופניים בלודז' וכשופט בתחרויות אופניים רבות ברחבי פולין, השתתף בתחרויות רכיבה למרחקים ארוכים, זכה במדליות רבות ותיעד את מסעות הרכיבה ביומנים שניהל.
אחת התחרויות בהן השתתף התקיימה במחוז קיילץ שבפולין, לאורך מסלול שאורכו כ-500 ק"מ העובר בין ערים שונות. כמקובל בתחרויות רכיבת אופניים שהתקיימו בתחילת המאה העשרים היה על צוקרמן לעבור בין נקודות ציון שונות ולהחתים במחברת את נציגי המקום כהוכחה לכך שהשלים את המסלול ועבר בכל הנקודות הנדרשות לאורך הדרך. ביומן המסע שניהל צוקרמן מופיעות חתימות וחותמות של נציגי משטרה וחברי ארגונים יהודיים בעיר לצד חוויותיו ממפגשיו עם חברי ארגוני הספורט היהודיים ונציגי הארגונים הציוניים.
בשנת 1934 נישא משה צוקרמן לטובה לבית קרקובסקי, מתעמלת מלודז'. השניים הגיעו לארץ ישראל בשנת 1935 כדי להשתתף בתחרויות המכביה והחליטו להישאר בארץ ולא לשוב לפולין.
מרבית בני משפחותיהם שנותרו בפולין נרצחו בשואה.
מתוך יומן המסע של משה צוקרמן:
"הגשם מתגבר, הכביש מלא בוץ, עברתי את העיירה 'מנעיש'[?] וכבר השעה 7 בערב ולקיילץ עוד עשרים וכמה ק"מ, ממש מבול, רעמים, נעשה חושך, הכביש רטוב עם בוץ, הנסיעה קשה מאד."
...
"בעליות מוכרחים לרדת מהאופניים וללכת ברגל ובירידות זה מושך במהירות עצומה, הגלגלים מתיזים עלי בוץ ומים. מאד קשה, ממש קשה לסבול. רטוב עד לשד העצמות ובקור הגעתי לקיילץ ב-8:30 בערב."
"נשארו לי ללודז' רק 100 ק"מ, חבל! חבל מאד. מאד הצטערתי על זה ובנוגע למבצע הזה והנסיעה בכלל אני מאד מרוצה, כי בן אדם רוכש ניסיון איך להתמודד עם פגעי הטבע, קשיי הדרך, התנהגות בערים זרות ואנשים לא מוכרים. אני מסיים עם כל הזיכרונות ועם מה שעבר עלי בקריאת הידד!
26.8.1928"
...
"לפני העיר אוסטרוביץ, כביש לא חלק, בנוי מאבנים, כמו כבישי פולין בימים ההם, ובחושך לא הרגשתי שאני נמצא בירידה של הר גבוה. אני מתגלגל במהירות עצומה מטה ולקפוץ מהאופניים במהירות כזאת מסוכן מאד. ניסיתי לעצור בכל הכוחות, אבל זה לא עזר. נודע לי אחר כך שאורך הכביש בירידה הוא 4 ק"מ. מאד התעייפתי מכל העצירות והקפיצות וסוף כל סוף הרגשתי שאני כבר נוסע במישור ובשעה 9:30 הגעתי לאוסטרוביץ. מקיילץ בשעה 3:30 עד 9:30 בערב עברתי 122 ק"מ. באוסטרוביץ פניתי מיד לאגודת הספורט "הכח". הכרתי את חברי הוועד. קיבלו אותי באדיבות רבה, הזמינו אותי לארוחת ערב וגם ללינה."
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת משפחת צור, ישראל
