ליזבט ורפאל אדלמן ושני ילדיהם, חנה בת ה-9 ומשה בן ה-5, היו בין המיועדים לגירוש. לרפאל, ראש מחלקת היודאיקה בספריה המלכותית של דנמרק, נודע שלנמל קופנהגן הגיעו שתי אניות שיועדו לקחת את היהודים. ליזבט הלבישה את הילדים בשלוש שכבות של בגדים וכולם יצאו מהבית ללא מזוודות וללא כל רכוש. במשך זמן מה הסתתרו בני המשפחה בבתי ספרנים, עמיתים לעבודה של רפאל, שהיו בקשר עם המחתרת הדנית. באחד הימים בסתיו 1943 הועלו בני משפחת אדלמן על סירת דיג ששטה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של דנמרק, שם עלו לספינה שהובילה אותם אל חופי שבדיה.
"ברגע שנכנסנו לדירה, זו הייתה דירה ריקה לגמרי. אנשים, השוודים שהיו בקשר עם אבא, הביאו הכל - רהיטים, מישהו הביא שולחן, מישהו הביא ארבעה כסאות, מישהו הביא כמה מפות ... ואני זוכרת שמיכה, עבודת יד ... מה שיכלו לתת - הם נתנו."
מתוך עדותה של חנה אדלמן.
בין החפצים שקיבלו בני המשפחה שהגיעו לשבדיה מחוסרי כל הייתה שמיכת צמר, עבודת יד בסגנון שוודי עממי. חנה אדלמן (לימים שור) שהייתה ילדה כשחייה ניצלו בזכות פעילותה של המחתרת הדנית שמרה על השמיכה במשך השנים כזיכרון לסיוע שהושיטו שבדים רבים למען פליטים זרים חסרי כל, וכעדות לפעילות ההצלה הנועזת ויוצאת הדופן של חברי המחתרת הדנית שבזכותה ניצל הרוב המוחלט של יהודי דנמרק.
על מנת לחלוק כבוד למבצע ההצלה יוצא הדופן החליט יד ושם לטעת בשדרת חסידי אומות העולם עץ לכבודה של המחתרת הדנית. חלק מפעילי המחתרת הוכרו גם באופן אישי כחסידי אומות העולם.
אלן מרגרט והנרי כריסטיאן תומסן, פעילים במחתרת הדנית, היו בעלי פונדק בכפר סנקרסטן. הפונדק שימש כמקום התכנסות לפני היציאה להפלגה לשבדיה. דרכו עברו כ-1,000 יהודים שברחו מדנמרק. תומסן נאסר על ידי הגרמנים בשנת 1944, נשלח למחנה נוינגמה ומת במחנה.
אלן מרגרט והנרי כריסטיאן תומסן הוכרו בשנת 1968 כחסידי אומות העולם.
גאורג פרדיננד דוקוויץ הוכר בשנת 1971 כחסיד אומות העולם.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות ברל שור, תל אביב