הפרידה מהמשפחה הייתה קשה מאוד. בימים הראשונים בכפר ישבה ברטה ליד החלון בתקווה שמישהו מבני משפחתה יבוא. מפעם לפעם הצליחו הוריה ואחיה לבקר והביאו מתנות קטנות. באחד הביקורים הביאה אמה סיכה בצורת כלב, שהזכירה את כלבה האהוב. הפרידה מן האם באותו יום הייתה קשה במיוחד ושתיהן בכו.
"התרגשתי מאד, במיוחד כשאמא הביאה לי סיכה – ראש של כלב. שמחתי מאד. היה לי כלב, רציתי לקחת איתי את הכלב (למסתור) ולא נתנו לי. ואמא אמרה לי 'הבאתי לך סיכה כמו הכלב שלך'. יותר לא ראיתי את אמא."
ברטה הוסתרה במקומות שונים בבית המסתירים - זוג מבוגר וזוג צעיר חשוך ילדים. הוטלו עליה עבודות בגינה ובבית. עם הזמן התרגלה לחיים במסתור, אך פחדה כל הזמן שמא תיתפס.
בשנת 1943 פסקו הביקורים של בני משפחתה.
השהות בבית הפכה למסוכנת מדי עבור ברטה. מסתיריה חששו לחייהם והיו מודאגים שמא תתגלה. באישון לילה הועברה ברטה בתוך סל נסורת למקום מסתור מתחת לרצפה של מנסרה, שם נדרשה לשכב יומם וליל מבלי לזוז. לאחר שיצאה מהמסתור חזרה ללכת בקושי רב.
בתום המלחמה לא הגיע איש לקחת את ברטה. הוריה ואחיה לייב נרצחו והיא נותרה אצל המשפחה הפולנית. בגיל 13 החלה ללמוד בבית הספר והחליטה להתנצר כדי להידמות לחברותיה. היא לא ידעה שאחד מבני משפחתה שרד - אחיה אברהם.
כשנה לאחר תום המלחמה מצא אברהם את אחותו וניסה לשכנעה לעזוב את המשפחה הפולנית. ברטה לא רצתה. היא נקשרה אל מסתיריה והם החלו לראות בה כחלק בלתי נפרד ממשפחתם וסירבו לוותר עליה. אברהם תבע את החזרתה של אחותו לחיק היהדות וזכה במשפט. ברטה הועברה בעל כורחה לבית יתומים ומשם, בשנת 1948, עלתה לישראל.
"את הסיכה שמרתי כל השנים. היום אני מעניקה אותה ליד ושם למשמרת, הייתי רוצה מאוד שהילדים של עידן המחשבים יעצמו לרגע את העיניים ויחשבו ויחושו, אפילו לרגע קט, איך הילדים שמחו כשקיבלו מתנה כמו גרביים, כפפות ועוד כל מיני מתנות קטנות, וילמדו על הריגושים של ילדים קטנים מתקופת השואה".
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת בתיה אייזנשטיין (ברטה אקסלרד), קרית אונו
