זנק ואחיו הניק גורשו לאושוויץ ושולחו לעבודות כפייה במכרה הפחם יאנינה-גרובה המסופח מנהלית לאושוויץ. במכרות השתמשו הכורים בפנס מהסוג הנקרא "מנורת קרביד", שהיה כבה לעיתים קרובות. על האסירים היהודים נאסר לשאת גפרורים או מציתים ולכן נאלצו לעבוד בחושך, תוך סיכון חייהם, עד אשר עבר במקום מישהו עם פנס דולק או משגיח עם גפרורים, שהיה מדליק להם את הפנס.
במהלך הזמן המציא זנק פטנט להדלקת הפנס באמצעות חוטי החשמל של פעמון האיתות, ללא שימוש בגפרורים. כאשר נתפש במעשה, נשפט בגין חבלה ונידון למוות. למרבה המזל, מפקד המחנה ביטל את פסק הדין והשתכנע שזנק ניסה לשפר את הפנס. בכל מקרה נאסר על זנק להשתמש שוב בטכניקה זו בכדי להדליק את הפנס.
ב-17.1.1945 הוצעדו אסירי אושוויץ, וביניהם זנק והניק, בצעדת מוות לכיוון גרמניה. במהלך הצעדה המפקדים הנאצים פיזרו את קבוצת האסירים של הניק תוך כדי ירי באסירים ה"נמלטים". קבוצתו של זנק המשיכה בצעדה ושוחררה על ידי חיילי הצבא האדום. משוכנע שאחיו נרצח במהלך הצעדה, זנק עשה את דרכו בחזרה לוולצלבק, שם לא מצא איש מבני משפחתו.
עם הזמן, זנק גילה שאחיו הניק שרד והוא נסע אליו לבווריה, אך בסופו של דבר נפרדו דרכיהם כשאחיו היגר לארה"ב וזנק, שהיה חניך 'השומר הצעיר' עוד לפני המלחמה, חזר לשורות התנועה ונעשה פעיל בארגון ה"בריחה" אשר עסקה בהעלאת ניצולים לארץ ישראל על אף ההגבלות של הבריטים .
ב-1947 עלה זנק עם חבריו לתנועה והשתקע בקיבוץ יד מרדכי, שם נישא לאשתו לילי, ניצולת שואה מהונגריה ושם נולדה ביתו הבכורה. בעת ההתקפות הקשות של המצרים על הקיבוץ, עם פרוץ מלחמת השחרור, הועברו הנשים והילדים למקום מפלט וזנק נשאר עם חבריו ללחום על הגנת הישוב . זנק מושקוביץ, ששינה את שמו בינתיים לזנק מאור, עקר עם משפחתו לחיפה, שם חי עד לפטירתו בדצמבר 2009. לזנק וללילי מאור נולדו ארבעה ילדים ולהם 12 נכדים וארבעה נינים.
בעת ביקור בפולין בשנת 1982 חזר זנק למכרות הפחם בהם עבד כאסיר. משראה שהכורים עדיין משתמשים בפנסים דוגמת אלו עימם עבדו האסירים בתקופת המלחמה, ביקש זנק אחד מהם. בעת מסירת הפנס לאוסף החפצים ביד ושם, הכין זנק סקיצה המדגימה את אופן פעולת הפנס, וכן ציור המתאר את עבודת האסירים במכרה בתקופת השואה.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת זנק מאור (זליג מושקוביץ), חיפה
