"כשיצאנו... מיד חילקו גברים פה ונשים פה, אפילו לא יכולתי להגיד לאבא שלי שלום או נשיקה... הייתי עם שתי אחיות והיא (רחל) החזיקה את התינוקת... ואני זוכרת שיהודים... אמרו לתת את התינוקת למבוגרים... אז לי הייתה הרגשה מאוד לא טובה, איך היא יכולה לתת את התינוקת... אבל כנראה כל-כך הרבה דיברו 'תינוקת למבוגרים, תינוקת למבוגרים', שהיא רצתה לתת לאיזושהי אישה את התינוקת, אז היא לא רצתה לקחת [את התינוקת], היא ידעה שתינוקת זה מוות... בסוף היא (רחל) עשתה עם היד (תנועה) כזאת מיואשת ולקחה את התינוקת והלכה עם הנשים המבוגרות... אני עוד התלבטתי אם ללכת איתה, אבל משהו משך אותי להישאר שם... רציתי לעזור לה אבל מצד שני הייתה לי אחות שנייה, לא רציתי שהיא (תלך) לבד עם התינוקת".
אבי המשפחה, האחות רחל ובתה הפעוטה נשלחו לתאי הגזים. מלכה וליליאנה נשלחו לעבודות כפייה. מאושוויץ הועברו האחיות למחנה גרוס-רוזן, שם עבדו בבית חרושת לפצצות ומשם נשלחו למחנה העבודה הלברשטט שבחבל הסודטים, שם שוחררו על ידי חיילי הצבא האדום.
האחיות, שנותרו הניצולות היחידות ממשפחתן, נפרדו זמן קצר לאחר השחרור. ליליאנה שהייתה קומוניסטית נשלחה בפקודת השלטונות הסובייטיים אל העיר לבוב. היא קיבלה הוראה ממפקדת בצבא האדום לכתוב למלכה מכתב פרידה בנוסח שהוכתב לה, ולצאת לדרך מבלי להיפרד מאחותה. כך יצאה ליליאנה למסע ממושך וקשה כשגעגועים עזים מלווים אותה לאורך כל הדרך.
מלכה שבה ללודז'. בסמוך לבית המשפחה ברחוב קרנך (CRANACH) 27 מצאה בערמת אשפה חפצים ופריטים שונים, בהם תצלומים של בני המשפחה. על המדרכה ראתה כלי שחמט מפוזרים ואספה אותם. כלי השחמט הללו נוצרו בגטו והיו שייכים לילדי השכנים שנהגו לשחק בשחמט ובחמש אבנים על מפתן הבית. גורלם של הילדים אינו ידוע, אולם הסיכוי שנותרו בחיים קלוש. האחיות שמרו על כלי השחמט כזיכרון לילדים.
שנה לאחר הפרידה מאחותה שבה ליליאנה ללודז' ונפגשה עם מלכה. מלכה עלתה לארץ בשנת 1957. ליליאנה ביקשה אף היא לעלות לארץ אך הצליחה לצאת עם בעלה מפולין רק בשנת 1968. כאשר הגיעה לארץ הביאה עמה את כלי השחמט.
שנים ארוכות שמרה ליליאנה את כלי השחמט, אך החשש שמא ילכו לאיבוד הביא אותה בסופו של דבר לתרום את החפצים ליד ושם לזכרם של הילדים החכמים שאותם ראתה כל השנים לנגד עיניה.
אוסף החפצים, אגף המוזאונים, יד ושם
תרומת ליליאנה (גיסקע) קליגר, בת ים
