זהו המעיל שמשה שמי ממונאסטיר שבמקדוניה, תפר בחורף 1943 כאשר החלו שמועות על שילוח יהודים למחנות עבודה. מכיוון שנאסר על היהודים להחזיק מעילים חמים, נאלץ למסור את המעיל לשכן ונשלח למחנה העבודה בבולגריה ללא המעיל.
משפחת שמי
למשה ושרה שמי נולדו ארבעה ילדים, שבתאי, גיטה–אלגרה, אברהם ויוסף. המשפחה ניהלה אורח חיים מסורתי וחיה בנוחות מחנות בדים גדולה. גיטה הייתה פעילה בתנועת הנוער השומר הצעיר.
במרץ 1943, יום לפני תחילת גירוש יהודי מקדוניה, ברחו שבתאי וגיטה יחד עם שבעה צעירים נוספים ליוון הסמוכה. הם הגיעו לעיר קסטוריה, שם הצטרפו לקרובי משפחה שהגיעו לקסטוריה כשנה קודם.
בספטמבר 1943 נכבשה קסטוריה על-ידי הגרמנים ובמרץ 1944 גורשו שבתאי וגיטה, יחד עם הדודים, לבירקנאו. בהגיעם, נשלחו הדודים וילדיהם לתאי הגז ונרצחו. שבתאי וגיטה שולבו בקבוצות עבודה. במחצית השנייה של ינואר 1945 יצאו אסירי אושוויץ-בירקנאו בצעדות המוות לכיוון מערב וביניהם גיטה ושבתאי. הם הגיעו למחנה ברגן-בלזן.
גיטה נשלחה עם קבוצה של כ-300 נשים למחנה בהרים, לעבודות כפיה במפעל לחלקי מטוסים. בסוף אפריל היא נשלחה למאוטהאוזן, שם שוחררה ב-5 במאי ע"י האמריקאים.
שבתאי, שנשאר בברגן בלזן, נפטר יומיים לאחר השחרור.
בתחילת יולי 1945, חזרה גיטה הביתה למונאסטיר וגילתה שמכל בני משפחתה, הוריה, שלושת אחיה, סביה וסבותיה, היא היחידה ששרדה. בביטולה פגשה גיטה את סמי-שמואל קלדרון (אחד הצעירים איתם ברחה בתחילת הנדודים) שחזר למונאסטיר לאחר שעבר את המלחמה בשורות הפרטיזנים ביוון.
בקיץ 1946 התחתנו בני הזוג. בתם הבכורה נולדה במונאסטיר ובדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל.
דפי עד לזכרם של משה ושרה שמי ושלושת ילדיהם - שבתאי, אברהם ויוסף.
