בתיה קליג נולדה בינואר 1935 בפרושקוב, פולין, בת יחידה ללאון וחוה קליג. ההורים התפרנסו מחנות כלי בית ומטבח, ביניהם כלים שלאון, שהיה פחח-אומן, עיצב והכין מפח ואמייל.
עם פרוץ המלחמה גויס לאון לעבודות כפייה בעיר וחוה ובתיה בת הארבע וחצי גורשו לגטו ורשה. לאון הצטרף אל רעייתו ואל בתו והשלושה ברחו מהגטו והגיעו ללובלין. בעקבות הקשיים והרעב בעיר עברו לכפרים, אך בשנת 1942 מאס לאון בחיי הנרדפות ושם קץ לחייו.
חוה המשיכה לחפש מקומות מסתור עבורה ועבור בתה. בקיץ מצאו מסתור בשדות ובערמות קש, ובחורף - במבנים נטושים ובדירי חזירים. הן לבשו בגדים בלויים ובמקום נעליים עטפו את רגליהן בנייר עיתון. בסופו של דבר מצאו האם והבת מקלט בחווה של סטניסלבה פאצ'ק שהסתירה אותן.
לאחר שחרור האזור, המשיכו חוה ובתיה לעבוד עבור סטניסלבה בכדי לגמול לה על שהסתירה אותן והצילה את חייהן. בתקופה זו קנתה סטניסלבה לבתיה את השמלה שהייתה עבורה הבגד הראשון לאחר המלחמה.
בקיץ 1945 שבו חוה ובתיה אל העיר פרושקוב כדי לחפש שרידים ממשפחתן, אך לאחר פוגרום קילצה החליטה חוה לעלות עם בתה לארץ ישראל. כצעד ראשון לקראת העלייה עברו ללודז'. חוה עבדה במטבח של בית הילדים של חסיה בורנשטיין, אך חלתה וחזרה לפרושקוב. בתיה עשתה את דרכה עם קבוצת ילדים שעלתה על אניית המעפילים "תיאודור הרצל", אך המעפילים שעל סיפון האנייה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. בסופו של דבר הגיעה בתיה לארץ ישראל, לקיבוץ גן שמואל, והיא בת 12. האם, חוה, הצליחה לעלות לארץ רק ב-1956 לאחר שהייתה מסורבת עלייה במשך כ-10 שנים. השתיים התאחדו שוב כשבתיה הייתה בת 21.
בתיה שמרה על השמלה הראשונה שקיבלה לאחר המלחמה כסמל לחייה החדשים וכזיכרון למצילה שלה ושל חוה אמה.
סטניסלבה פאצ'ק ושני בניה לשק ויז'י הוכרו בשנת 1995 כחסידי אומות העולם.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות בתיה גולן (קליג), קיבוץ גן שמואל
