חנה הופמן מהעיירה כשאנוב שבפולין הייתה בת חמש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כאשר החלו האקציות בגטו הכין אביה של חנה, איזידור, מחבוא מתחת לבית אליו נכנסו דרך ארון ושם הסתתרו בני המשפחה במהלך האקציות. באחד הימים לא הספיק איזידור להיכנס אל מקום המחבוא ונתפס.
במרץ 1943 נתפסו חנה ואמה רגינה באקציה, אך הצליחו להימלט מהגטו. הן הגיעו אל ביתה של גברת הצוש, שעבדה ככובסת בביתם לפני המלחמה, והתדפקו על דלתה.
"בתחילה [גברת הצוש] לא רצתה להכניס אותנו. אמא התחננה, בכתה. ביקשה שתניח לנו רק להיכנס ולנוח מהריצה. היא נעתרה והכניסה אותנו... אמא אמרה לה: "תני לי להשאיר אצלך רק את הילדה ואני אלך מכאן".
לאחר שהפצירה בה, נעתרה בסופו של דבר גברת הצוש לבקשתה של רגינה להשאיר אצלה את בתה.
"אחר (כך) נפרדה ממני אמא... אמא רצתה לחבקני בזרועותיה לפני שניפרד, רצתה לנשק אותי. לא הסכמתי בשום אופן. ראיתי את הסתלקותה כבגידה. אמא אמרה לגברת הצוש "תשמרי עליה למעני. וכשהכל יגמר אבוא לקחתה בחזרה."
חנה נשארה בבית משפחת הצוש עד סוף המלחמה. ברגעי הבדידות הרבים חשבה חנה רבות על אמה.
"התגעגעתי נוראות לאמא. בשנים האחרונות התקרבנו מאוד זו לזו. היחסים בינינו היו הרבה מעבר ליחסי אם בת. אמא הייתה מספרת לי כל דבר שעבר עליה והייתה מתייעצת איתי. הייתי החברה היחידה שלה והיא הייתה חברתי היחידה... הייתי לבושה בכותונת שאמא תפרה ורקמה. לאחר מכן הייתי מאושרת שהייתי לבושה בה, שכן הכותונת נשארה עמי עד היום והיא המזכרת היחידה שנותרה לי מאמי".
לאחר המלחמה נודע לחנה שאמה הגיעה לגטו סוסנוביץ ומשם גורשה ונרצחה במחנה אושוויץ. היא למדה שאביה איזידור ניסה לברוח לאחר שנתפס. הוא קפץ מהמשאית הגרמנית שעברה בעיר הולדתו, טשביניה, אך פולנים בני המקום הסגירו אותו.
בשנת 1947 עלתה חנה על אניית המעפילים "לא תפחידונו". האנייה נתפסה והמעפילים, בהם חנה, גורשו לקפריסין. בשנת 1948 הגיעה חנה לישראל.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת חנה (הופמן) אלוני, בני ברק
