תיק ליצירות תזמורת הנשים באושוויץ שהכינה הילדה גרינבאום מציפית שקיבלה בסתר

הילדה גרינבאום גורשה למחנה אושוויץ-בירקנאו בגירוש הגדול האחרון שיצא מברלין, ביום הולדתו של היטלר, 20 באפריל 1943.

הילדה, בת יחידה לדוד וסוזנה גרינבאום, הייתה בת 15 כשאביה גורש לפולין בגירוש זבונשין ואמה נכלאה בכלא לאחר שניסתה להשיג אישורי מעבר מזויפים לבלגיה עבורה ועבור בתה. על אף הפצרותיה של אמה, סירבה הילדה לעזוב את גרמניה בקינדרטרנספורט כשהאם כלואה בבית הסוהר.

בשנת 1940 הצטרפה הילדה בת ה-17 לגרעין הכשרה ציונית של בני נוער לקראת עלייתם לארץ ישראל. באפריל 1943 נעצרו חברי קבוצת ההכשרה ונשלחו למחנה אושוויץ-בירקנאו.

בנות ההכשרה עשו כל מאמץ לשמור על הקשר ביניהן גם בתנאי המחנה הקשים ולמרות הסכנה הגדולה. המדריכה, אנה בורינסקי, שימשה כמוקד הקשר במחנה הנשים. הבנות העבירו ביניהן ידיעות באמצעות פתקאות ועשו כל שביכולתן כדי לדאוג זו לזו. פעם בשבוע ארגנה הילדה לחברותיה "עונג שבת" במהלכו הקריאה מתוך ספרים שהצליחה לקבל מאסירי "קומנדו קנדה", קבוצת האסירים שעסקו במיון חפצי הנרצחים. המורל היה חשוב ביותר להישרדות ומכאן חשיבותם הרבה של המפגשים. בחנוכה הדליקו נרות בחנוכייה מנייר. "כך שמרנו על המנהגים שהיינו רגילים לקיים, ואולי הם אלה שקיימו אותנו", סיפרה הילדה.

הילדה ניגנה בתחילה בכינור, אך בעקבות מחלה שמנעה ממנה לנגן הפכה לאחראית על תווי הנגינה. היא היתה עוזרתה האישית של אלמה רוזה. חברותיה מ"קומנדו קנדה" הגניבו לה ציפית לכרית. מהציפית תפרה הילדה תיק ובו שמרה את התווים.

אלמה רוזה נספתה באושוויץ. הילדה שרדה ושמרה על תיק התווים ועל חפציה האישיים של אלמה, שבזכות התנהלותה שרדו מרבית חברות תזמורת הנשים.

בנובמבר 1944 נשלחו הנשים מאושוויץ למחנה ברגן-בלזן, שם, כחצי שנה לאחר מכן, שוחררה הילדה.

במחנה העקורים פגשה הילדה את עזריאל שמחה, שלימים הפך לבעלה, ויחד עם החברים המעטים ששרדו מקבוצת ההכשרה עלתה לארץ ישראל.