סידוני אשרובה לבית שלזינגר נולדה בקומרנו שבסלובקיה בשנת 1866. בעלה הראשון נפטר והותיר אותה מטופלת בשלושה ילדים - אודון, ינקה ואיגנץ.
היא נישאה בשנית ב-1902 לישראל-סמואל אשר, ראש הקהילה היהודית בעיר זלאטה מורבצ'ה, אלמן ואב לשמונה ילדים. בשנת 1906 נולד לזוג ילד משותף, הוגו. לאחר מותו של ישראל-סמואל בשנת 1932, סידוני נותרה בגפה בזלאטה מורבצ'ה.
עד אוגוסט 1944 היא זכתה להגנה מפני גירוש למחנות בזכות אלכסנדר רקובסקי, חבר של בנה שהיה מועסק בבית המשפט המחוזי. רקובסקי אף ליווה את סידוני למקום מסתור בקצה העיר לפני שברח והצטרף לפרטיזנים. עד דצמבר 1944 התחבאה סידוני אצל כפריים ויצאה מהמחבוא רק בלילה. כאשר התקרבה החזית וגברה פעילות הפרטיזנים מנגד פעולות התגמול של הגרמנים, לחצו עליה מסתיריה לעזוב וליוו אותה לתחנת הרכבת מחופשת לכפרייה. סידוני צוידה בתעודה מזויפת והועלתה על רכבת מזלאטה מורבצ'ה לכיוון באנסקה ביסטריצה, לשם נהרו היהודים בתקווה להצלחת המרד של הפרטיזנים במקום.
בדרך זוהתה סידוני על ידי שלושה אנשי שרות הביטחון של הרכבות שחיפשו יהודים נמלטים. הם החזירו אותה לזלאטה מורבצ'ה שם נכלאה עם שני יהודים נוספים עד גירושה למחנה סרד. במחנה זה קיבלה טלאי צהוב לסימון אותו ענדה על דש בגדה.
ממחנה סרד גורשה סידוני בסוף דצמבר 1944 לגטו טרזין והיא בת 78.
לאחר שחרור טרזין במאי 1945 הועברה סידוני לשיקום במחנה של הצלב האדום בברטיסלבה. ביוני מצא אותה שם בנה הפרטיזן הוגו אשר והחזיר אותה לביתה נושאת שק יוטה שמצאה במחנה בו מעט החפצים האישיים שהיו כל רכושה.
סידוני אשרובה נפטרה בשיבה טובה בגיל 90 בשנת 1956 ונקברה לצד בעלה ישראל-סמואל אשר.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת אנה טבורסקה, זלאטה מורבצ'ה, סלובקיה
