“ב-5/5/1945 מופיעים בשער המחנה ראשוני החיילים האמריקנים ... המראה של בני אנוש שאינם מתכוונים להרוג אותנו או להכות בנו כה מוזר ותמוה היה בעינינו ... ירד גשם חזק מאד, נעמדתי על רגלי, ומאד בכיתי. בכיתי לא מפני שנזכרתי שהיה לי רע, אלא נזכרתי שאין לי לאן ללכת, שנשארתי לבד. שאין לי לאן לבוא, שאני צריך עכשיו לחיות לבד, לבנות את החיים שלי. מאד בכיתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי."
אריה מילרד
בתום המלחמה מצאו את עצמם מאות אלפי יהודים ברחבי אירופה במצב גופני קשה וחסרי כל. ברגעי השחרור לא היה דבר ברשותם של מרבית השורדים מלבד הבגד הבלוי שלגופם.
במקביל להתאוששות הגופנית, ביקשו השורדים להשיג לעצמם חולצה, זוג נעליים, מברשת שיניים. חפצים אלה היו בעלי משמעות עצומה. הם השיבו לשורדים את תחושת הכבוד העצמי שנרמסה. בעזרתם יכלו לשוב אל החברה ולהשאיר מאחור את העולם שבו ניסו הנאצים ועוזריהם להפוך אותם למספרים, להפשיט אותם מצלם האדם.
החפצים הראשונים שלקחו, קיבלו או יצרו, הפכו לסמל ליום השחרור והם מבטאים את הרגעים הקטנים, האנושיים, של החזרה לחיים. חלק מהחפצים מציגים את תחושות השורדים שיצאו לחופשי לאחר התופת שעברו, אחרים מציירים את האווירה הכללית ששררה בימים שלאחר השחרור, מקצתם מעידים על הקשר האנושי שנרקם בין החיילים המשחררים לשורדים, וכולם יחד יוצרים פסיפס המתאר את רגעי המעבר החד מהחיים תחת אימת המשטר הנאצי לחייהם החדשים של השורדים כבני חורין.
"מצאתי שם יהודי אחד קטן, יהודי פולני, ג'ינג'י אחד, שבישל תפוחי אדמה בקסדה של גרמנים... זה היה הסימן שאנחנו משוחררים."
לאו גולדנר
