"...אתם רואים פה מה שאני הבאתי מאושוויץ. היום זה נראה כמו כלום אבל זה היה דבר יקר מאד. בכסף אי אפשר היה לקבל את זה. יש פה כפית - למי הייתה כפית? היו אוכלים ככה, שותים מהכלי, מהחתיכת פח. ... לי הייתה כפית, אני הייתי עשירה.
ולי היה סבון – זה מה שקיבלנו - את חתיכת הסבון שהעברתי דרך אושוויץ, דרך רבנסבריק, לנוישטט-גליווה עד תל אביב. יש פה ספוג קטן שעם זה הייתי מתרחצת. ... הייתי מאד עשירה.
יש פה עוד דבר חשוב בתוך נייר כזה - יש פה ליפסטיק/אודם שקיבלתי חתיכה קטנה מרוז'קה שפינר. ... הייתי כל הזמן עם אמא שלי ולפני סלקציה רציתי שאמא תראה בריאה אז מרחתי לה על השפתיים ועל הלחיים שתראה בריאה. ... יש פה גם פירורים של חזיה שהייתה היום מתאימה לתינוקת. ... אבל עלי היא עלתה כי שקלתי 36 ק"ג והיא הצילה אותי גם."
רבקה מינצברג נולדה בשנת 1924 בעיירה סטרחוביצה (וירז'ניק) שבפולין למשפחה מבוססת וציונית. לאחר הכיבוש הנאצי הוקם גטו בעיירה ומרבית התושבים גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בני משפחת מינצברג נשלחו לעבודות כפייה במפעל לייצור תחמושת (Hermann Goerring werke) עם כאלף ומאתיים איש מהעיירה. עם חיסול מחנות העבודה באזור, במהלך שנת 1944, נשלחו האסירים לאושוויץ-בירקנאו.
עם הגיען למחנה פגשו רבקה ואמה, מכלה, את רוז'קה שפינר–ליפסקינד, שהייתה מדריכתה של רבקה בתנועת הנוער עקיבא ופעילה במחתרת ה"חלוץ הלוחם" שבקרקוב. דולק ליבסקינד, בעלה של רוז'קה ומנהיג המחתרת, נהרג בשנת 1942 בקרב עם כוחות הצבא הנאצי.
רוז'קה המשיכה בפעילות מחתרתית גם במחנה בירקנאו. בזכות מעמדה במחנה ועבודתה ב"קנדה" (אזור המחסנים במחנה), הצליחה לדאוג לרבקה ולאמה למגורים בבלוק עם בנות נוספות מהתנועה, גם הן פעילות במחתרת, וציידה את רבקה בנעליים ובאולר. אם תישלחי לתאי הגזים, הנחתה אותה, עלייך לדקור קצין נאצי לפני שתלכי אל מותך. את האולר החביאה רבקה בתוך נעליה.
בתקופת המאסר עלה בידיה של רבקה "לארגן" לעצמה מספר חפצים. חפצים יקרי ערך אלה מצאו ילדיה לאחר פטירתה. בעדות שמסרה ליד ושם סיפרה רבקה על החפצים: ספוג, מברשת שיניים, כפית, חתיכת אודם, מעט סוכר, מעט מלח שעטפה בתוך חתיכות בד.
ב-18 בינואר 1945, עם פינוי מחנה אושוויץ-בירקנאו, הוצעדו רבקה ואמה בצעדת המוות בקבוצות שונות. רבקה הוצעדה במשך שלושה ימים עד הגעת הקבוצה לגלייביץ, משם נשלחו האסירות ברכבת למחנה ראוונסבריק. רבקה לא פגשה עוד את אמה.
במרץ 1945 נשלחה רבקה למחנה נוישטט-גלווה. ב"מחנה גוויות" זה, כפי שתיארה אותו, מתה חברתה הקרובה והיא נותרה לבדה. בעזרת האולר גירדה מעט מזון מקליפות תפוחי אדמה על מנת לשרוד. יום השחרור, לדבריה, היה יום אומלל: "לא היה לי על מה לשמוח".
בקיץ 1945 שבה רבקה לפולין. בתחנת הרכבת נודע לה כי אביה שרד ולשמע הבשורה התעלפה. אחיה מונדק ניצל אף הוא בזכות ניירות אריים שהצליח להשיג, אך האח הצעיר, נחמיה, לא שרד.
48 שנים לאחר המלחמה התבשרה רבקה שיומן שכתבה במחנה מיובקה נמצא מתחת למזרון שלה על ידי פולני ששמר עליו לאורך השנים. ביומן היו גם תצלומי משפחה. על ערש דווי מסר האיש את היומן לבנו, והוא עשה מאמצים למצוא את כותבת היומן. היומן שמור בארכיון יד ושם.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת בוקי גרינברג, בית חירות
