אלכסנדר מאייר, יליד 1910, גורש בקיץ 1944 ממחנה דראנסי שבצרפת למחנה אושוויץ. עם הגיעו למחנה קועקע על זרועו המספר B 3865, והוא נשלח לעבודות כפייה.
בחורף 1944 אושפז מאייר בבלוק החולים של המחנה, שם נותר עד שחרור המחנה בידי הצבא האדום.
בתקופה שבין בריחת הגרמנים מהמחנה ועד ליציאתו מאושוויץ, מצא מאייר טפסים ריקים של הנהלת המחנה הגרמנית, ולאחר שבועות ארוכים של התאוששות והתחזקות מצא את הכוחות להתחיל ולכתוב את קורותיו במהלך המלחמה.
הכתיבה ביומן מתחילה בתיאור היום בו נתפס בצרפת ונשלח למחנה דראנסי. מאייר מתאר את תקופת הכליאה בדרנסי, את הדרך ברכבת למחנה אושוויץ ואת המסע בחזרה לביתו שהוא עובר לאחר השחרור במשך חמישה חודשים מאושוויץ לאודסה ומשם באניה דרך טורקיה לכיוון צרפת. מאוחר יותר מתאר מאייר גם את הסבל והזוועה שהיו מנת חלקם של האסירים במחנה ואת הכאוס שבתקופה הסמוכה לשחרור.
הטפסים עליהם נכתב היומן הם ניירות מכתבים שהיו מיועדים לאסירים פוליטים. בצידו האחד של הדף שורות המיועדות לכתיבה ואילו בצידו השני מפורטות הוראות לאסירים לגבי תוכן המכתבים המותר וישנו מקום לחתימת ראש הבלוק.
מתוך יומנו של אלכסנדר מאייר:
"הקרב בעיצומו, ה- 27 לינואר, יום הסטורי.
נעשתה קודם הכנה של חיל התותחנים אשר ארכה עד הצהריים. האוויר רעם. יכולנו לראות בבירור את הטילים העוברים מעל למחנה אשר לגמרי במקרה לא פגעו בו. אחרי הצהריים ראיתי ממיטתי על אחת הדרכים המובילות למחנה מין כתמים שהיו יותר בהירים מהשלג. הרוסים היו לבושים בלבן אך השמש הטילה את צילם עד לקיר המחנה. הם הגיעו לשם במהרה, פעם רצים, פעם זוחלים, תופסים מחסה מאחורי העצים.
אחר כך, בלי לאבד זמן, הם נכנסו לתוך המחנה, אחרי שכמה פגזים שכוונו נכון עשו בו פרצה. המצילים שלנו השתוממו מאד כשראו מין יצורים חצי ערומים או לבושים בצורה לא מתקבלת על הדעת, ממהרים לקראתם ונתלים על צווארם. אך רזונם ודאי הרגיע אותם. קצין אחד אמר לי אחר כך שהם חשבו שהמחנה ריק, כי לאורך כל הדרכים סימנו להם הגוויות הרבות בפיג'מה את הנסיגה החפוזה של הגרמנים.
דבר די מדהים נראה אז באושוויץ: ה 'Häftlinge (אסירים) שטעמו הרבה מדי וודקה התנדנדו ברחובות לשמחתם הרבה של החיילים הרוסים.
והם, שנפטרו כבר מהשכמייה הלבנה, הדהימו אותנו עם הזקנים שלהם, השפמים שלהם. על כובעי הפרווה בלט הכוכב האדום. והיו גם חיילות, דומות לחיילים, חמושות כמוהם, ונוהגות בפרדות הרתומות למזחלות. הן הקיפו אותנו, מופתעות כמונו. וכבר היינו 'טובאריש' (חברים).
.... במשך יומיים ניצלתי את השמש כדי ללכת להתרחץ בשלג. הייתי די חלש, אך איך אוכל לתאר את שימחתי שהייתי שוב חופשי, ששוב יכולתי לצעוד בין הבלוקים בלי להזדקף. שהיה טוב להתיישב על אחד הספסלים בדרך ההיקפית. זאת הייתה הפעם הראשונה שמשהו כזה קרה לי, ובמגדלי התצפית היו אלה הרוסים שעמדו על המשמר."
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
השאלת ג'ורג' מאייר, רעננה
