לאחר השחרור, במקרים רבים הבגדים היחידים שניתן היה להשיג היו בגדי אסירים שעדיין לא נעשה בהם שימוש. בגדים אלה היו זמינים לאחר שהחיילים המשחררים פתחו את מחסני המחנה.
אהוד ולטר נולד בחיפה ב-1926, לאחר שהוריו עלו לארץ ישראל, אך המשפחה לא הסתדרה בארץ ושבה לאירופה. במהלך המלחמה נשלח ולטר למחנה בוכנוואלד ולאחר השחרור לקח מעיל אסירים ממחסני המחנה. עבור ולטר סימל מעיל זה, חרף היותו בגד אסירים, את השחרור והחיים החדשים, בדומה לפריטי הלבוש האזרחיים הראשונים שקיבלו לידיהם ניצולים רבים.
בפברואר הוחזרתי שוב לבוכנוואלד, הפעם מרצוני. אחרי כמה ימים הוכנסתי לצריף 66 של הילדים. למרות שלא עבדנו הלכתי ונחלשתי. האוכל הלך ופחת מיום ליום. בנוסף, בגלל חוסר ויטמינים התחילו להופיע פצעים. סבלתי מאוד וטיפול אין.
באותם ימים התחלתי לשמוע הדי תותחים מרחוק. הבנתי שהחזית מתקרבת. החל פינוי המחנה. החלטתי בכל מחיר להתחמק מפינוי. הפינוי התחיל ב-4 באפריל. הצלחתי בכל מיני תחבולות להתחמק. ב-11 באפריל בבוקר שמעתי כבר יריות מקרוב, גם נשק קל. הרגשתי שהשחרור קרוב. בסביבות אחר הצהריים ראיתי את הזקיפים ממגדלי השמירה בורחים ... בגלל היריות כולנו שכבנו על הרצפה, אני מרים את ראשי ורואה את זקן הבלוק עומד ליד החלון וצורח: "ילדים, אנחנו חופשיים". כל ילדי הבלוק פרצו החוצה ואחרי כמה דקות ראיתי את הטנק הראשון של צבא ארצות הברית.
התעוררתי, מסביבי חושך, אין לי מושג היכן אני. מנסה לקום, רגלי לא נשמעות לי. אני זוחל ופתאום אני נזכר שאני בבוכנוואלד ואני אדם חופשי. בקושי סחבתי את עצמי, בקושי רב הגעתי בחזרה לצריף. למחרת הצבא האמריקאי והצלב האדום התחילו לטפל בנו בצורה שאין מילים בפי כיצד לתאר את זה.
אחרי שהחלמתי מצאתי את רישומי שהם פתחו לכל האסירים ובו היה כתוב שאני יליד חיפה, פלשתינה - כך מסרתי בזמנו. החלטתי שאני לא חוזר למקום ממנו גורשתי אלא מחפש דרך להגיע הביתה. ב-6 ביוני הגעתי לצרפת וב-16 ביולי 1945 הגעתי הביתה. ניתנה לי הזכות הגדולה, מאדם מושפל להיות לוחם במלחמת השחרור.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות אהוד ולטר, קריית ביאליק
