לאחר פלישת הגרמנים ליוגוסלביה ברח לאו גולדנר עם רעייתו ועם בני משפחתו מבלגרד לאזור שהיה תחת שליטה הונגרית. בשנת 1942 גויס לפלוגות העבודה ההונגריות ונשלח לעבודות כפייה. בסוף 1944 נשלח גולדנר בצעדת מוות עם קבוצת יהודים לווינה.
בווינה הועלו האסירים על רכבת בהשגחת האס-אס ונשלחו לדכאו. סיפר גולדנר:
סוף אפריל, בוקר אחד, אפל [מפקד], מהר מהר ואנחנו עוזבים. לא יודעים [לאן]. התחלנו ללכת ברגל, כל המחנה, כל השיירה. 2,000 איש, 3,000 איש מהמחנה, ברגל, לכיוון מינכן. רצו להביא אותנו לכיוון אוסטריה, אלא שבאותו לילה באה הודעה להשאיר אותנו במחנה הקרוב למינכן, בשם אלאך... יום או יומיים קיבלנו בלילה אש ארטילרית מהאמריקאים... למחרת בבוקר ראינו שגם הצבא [הגרמני] עזב, והאס-אס נעלם מהשטח בכלל, ובבוקר בסביבות תשע מופיע... האמריקאי הראשון לפני המחנה, ואני הייתי על יד השער, ואנחנו היינו משוחררים.
ב-30 באפריל 1945 שוחרר גולדנר במחנה אלאך על ידי הצבא האמריקאי. על תחושותיו עם השחרור סיפר:
[מה הדבר הראשון שרוצים לעשות אחרי השחרור? לאכול?] לא. לגמרי לא. היו אחדים... שהלכו מיד למחסני אוכל ושברו את הדלתות, לקחו אוכל... בקרבת מקום הייתה איזושהי תחנת נ.מ. הלכתי שעות מספר אחרי השחרור, לראות מה יש שמה, ומצאתי שם יהודי אחד קטן, יהודי פולני, ג'ינג'י אחד, שהוא בקסדה של גרמנים בישל תפוחי אדמה. כשאני ראיתי את זה – אז אנחנו משוחררים. כן. זה היה הסימן שאנחנו משוחררים. ההרגשה ש-כן, הנה היהודי הקטן הזה, בקסדה גרמנית שמצא במקום, עשה שמה אש - זה היה 30 באפריל, עוד היה די קר - עשה אש, שם את הקסדה על זה, ובישל.
לאחר השחרור גזר גולדנר פיסת בד של בגד אסירים ממחסני הבגדים של המחנה וצרף אליה תלוש לחמש סיגריות שחילקו מנהלי עבודה לאסירים, הוא שמר פריטים אלה כזיכרון וכעדות לגורלו.
עם שובו ליוגוסלביה מצא לאו גולדנר את אשתו ומשפחתה בבלגרד. בני משפחתו גורשו ביוני 1944 לאושוויץ ונרצחו.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות לאו גולדנר, תל אביב
