אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות ציפורה יונגרייס, מושב הזורעים
באוקטובר 1944 נשלחו ציפורה גרוס בת ה-24 ואחותה מרים בת ה-21 עם קבוצה של יהודים מבודפשט לעבודות כפייה באזור. עובדי הכפייה נדרשו לחפור תעלות נגד טנקים. לאחר כשבועיים נשלחו למחנה ראוונסבריק.
בינואר 1945 הועברו ציפורה ומרים למחנה ונוסברג, שם עבדו האסירים בבית חרושת לייצור מטוסים. בית החרושת הופצץ על ידי בעלות הברית אך המשיך לפעול. באמצע אפריל הועברו האסירות, בהן ציפורה ומרים, למחנה מאוטהאוזן. הנסיעה ברכבת ארכה כשבועיים בתנאים קשים ביותר, ללא מים וללא מזון, עם עצירות בודדות של הרכבת, אחת לכמה ימים. שלושה ימים לאחר הגעתן של האסירות למאוטהאוזן שוחרר המחנה על ידי הצבא האמריקאי.
ציפורה הייתה במצב גופני קשה ונלקחה לבית חולים ליד מאוטהאוזן, שם אושפזה למשך שלושה חודשים. בזמן אשפוזה לקחה סדין לבן ותפרה ממנו חולצה ומכנסיים קצרים.
לאחר שחרורה מבית החולים שבה ציפורה למחנה מאוטהאוזן לחפש את מרים, אחותה. סיפרה ציפורה:
פגשתי שם בנות שהייתי יחד איתן, ושמחתי לראות מישהי שאני זוכרת. אמרתי: 'מתי אחותי הלכה הביתה?' אז הן אמרו: 'כולן קיבלו טיפוס'... ואחותי גם נפטרה.
ציפורה חזרה להונגריה וחיפשה את הוריה ושמונה אחיה. רק שניים מאחיה שרדו. ציפורה הצטרפה לקבוצת הכשרה של בני עקיבא, ובשנת 1948 עלתה לישראל.
