התפילין שימשו את מרדכי, את בניו ואת חבריהם שביקשו להניח תפילין במחנה העקורים. מרדכי מושקוביץ ראה בתפילין נכס סמלי לאחר ששרד את השואה והם היו בשימושו עד פטירתו בכ"ד בטבת תשכ"ו (1966).
למרדכי וציפורה מושקוביץ מהעיר נג'בנייה שבצפון טרנסילבניה היו שבעה ילדים: חיים, שאול, לאה, רחל, צבי, הדי ובן הזקונים זליג, יליד 1940. המשפחה השתייכה לחסידות ויז'ניץ. מרדכי ניהל בית מלאכה לאריגת טליתות ומפות שולחן. לאחר שהאזור עבר לידי ההונגרים נשלח חיים, הבן הבכור, לפלוגות העבודה ונספה.
עם השתלטות הגרמנים על הונגריה הוקם גטו בבית חרושת נטוש מחוץ לעיר, אליו נשלחו בני המשפחה. זמן קצר לאחר מכן גורשו בני המשפחה לאושוויץ-בירקנאו. עם הגיעם למחנה נשלחו ציפורה, זליג ושתי הבנות לאה והדי אל מותם. רחל שולחה למחנות עבודה ונספתה. מרדכי ובניו שאול וצבי שולחו אל מספר מחנות עבודה, האחרון שבהם - מחנה אלאך–דכאו. בסוף אפריל 1945 התקרבה החזית והגרמנים נערכו לבריחה.
ב-30 באפריל 1945 התחוללו הפגזות קשות. סיפר צבי מירון (מושקוביץ):
למחרת, לאחר ליל ההרעשה, פתאום ראינו ג'יפ אמריקאי שהגיע ושוחררנו.
זמן קצר לאחר השחרור עשו מרדכי, שאול וצבי את דרכם למינכן. בדרך עברו ליד בית קברות.
מיד הכרנו שזה בית קברות יהודי. נכנסנו לשם וראינו את היכל הטהרה... יוצא אדם לא צעיר עם זקן ושואל אותנו מה אנחנו רוצים... הוא סיפר את קורות בית הקברות הזה ואמר: 'יש לי בשבילכם הפתעה'. הוא לקח אותנו לעליית גג של אחד המבנים, ושם גילינו ספרי תורה, תפילין, סידורים וספרי קודש... אמרתי לו: 'תשמע, אנחנו צריכים לתפילה שלנו ... אולי אתה יכול לתת לנו תפילין וספר תורה?'
מרדכי ושני בניו שבו אל עירם בטרנסילבניה, ובסוף שנות הארבעים עלו לישראל.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות שאול מושקוביץ, בני ברק, וצבי מירון (מושקוביץ), הרצליה
