אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות שלמה רזניק, נתניה
ביום בו עזבו שומרי האס-אס את מחנה דכאו יצא שלמה רזניק מהמחנה כאדם חפשי, לראשונה מזה זמן רב, והלך אל העיירה הסמוכה. הוא שמע אנשים קוראים שהאמריקאים הגיעו וראה כיצד חיילים אמריקאים עוצרים איש אס-אס שישב בג'יפ צבאי. לאחר שהאיש נלקח מהמקום התקרב שלמה אל הרכב הריק ומצא בו חפצים של איש האס-אס. סיפר שלמה:
ואני עוד היתה לי החוצפה לפתוח את הדלת שלו בצד שמאל ובתוך התא היה לו "טוט שלאגר" [בגרמנית - "מכת מוות". מקל חבטות], עופרת משני צדדים עם קפיץ ועור, ואת זה יש לי עד היום.
לפני המלחמה התגורר שלמה בעיר שאוולי בליטא. הוא גורש עם הוריו למחנה שטוטהוף שם הופרד מאמו ונשלח עם אביו למחנה דכאו. האב והבן הצליחו לשרוד במחנה עד השחרור. את קערת האוכל היקרה מפז שהייתה ברשותם במחנה וסייעה להישרדותם, לקחו עמם לאחר ששוחררו מהמחנה. על הקערה חרוט מספר האסיר של האב, ולאחר המלחמה חיבר אליה שלמה לוח עליו ציין פרטים הנוגעים לתקופת מאסרם:
"משנת 1944-1945
דכאו Dachau
מס' אסיר 92198
רזניק מאיר ז"ל
מס' אסיר 92197
הבן רזניק שלמה
שבלי, ליטה"
קערת האוכל המסמלת את הישרדותם של האב והבן במחנה ומקל החבטות המסמל את השחרור נשמרו על ידי שלמה רזניק שנים ארוכות כעדות וכזיכרון למאורעות השואה.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות שלמה רזניק, נתניה
