שרה ברקמן נשלחה מגטו וילנה שבליטא למחנה עבודה באסטוניה. לפני הגירוש למחנה הטמינה בעקב הנעל מטבעות שאמה נתנה לה. במהלך עבודות הכפייה בחפירות בבוץ, ניתק עקב הנעל. כל המטבעות אבדו למעט מטבע אחד – מטבע זהב ועליו דמות ניקולאי השני. את המטבע הזה הצליחה כנגד כל הסיכויים לשמור אצלה עד השחרור. לאחר המלחמה הפכה שרה את המטבע לתליון.
מאסטוניה שולחה שרה למחנה שטוטהוף, ומשם נשלחה לעבודות כפייה בבית חרושת לנשק. לקראת סוף המלחמה הועברו האסירות, שהיו במצב גופני קשה, למחנה ברגן-בלזן, כשהן עושות חלק מהדרך ברגל. על קורותיה בברגן-בלזן סיפרה שרה:
היה איזה דרגש למטה. הם כבר לא הוציאו את המתים. על ידי מת, ואני שוכבת - כינים כאלו - שבעה ימים ... לו היה יום שמיני, לא הייתי מגיעה לזה [לשחרור].
(השתחררתי) ב-15 באפריל, אבל לא ידעתי שאני משוחררת, הם צעקו: 'העפטלינגן, זעט פריי' (אסירים, אתם משוחררים), אבל שכבתי ולא יכולתי לזוז ... הייתה ילדה אחת שהייתה יותר חזקה ואז פתחו את המחסנים והיה שם מכל טוב. הביאו לי שמלה. הביאו לי מעיל ירוק. והילדה הזאת רצה ו[האסירים] פתחו בור, ובבור היה מלא תכשיטים ושעונים, ופה יש לי השעון שהיא הביאה, שני כיסים עם שעונים, [שקיבלתי] כששכבתי על הדרגש הזה ... וכבר אז הוציאו את המתים. ב-16 באפריל 1945 קיבלתי אותו, יום אחרי השחרור.
עקב מצבה הקשה לא יכלה שרה לאכול מהמזון שחילקו החיילים המשחררים. זה היה לטובה; רבים ממשוחררי המחנה מתו כי לא יכלו לעכל אוכל רגיל עקב מצבם הירוד. שרה התאוששה לאט ועבדה ב"משטרה" במחנה העקורים ברגן-בלזן עד לקבלת אשרת עלייה לארץ ישראל. בשנת 1947 עלתה שרה על האנייה "פרובידנס" והגיעה לארץ ישראל. בארץ פגשה את אחותה שעלתה לארץ לפני המלחמה, ואת אחיה שהצטרף לשורות הפרטיזנים וכך שרד. מתוך שבעה אחים נותרו רק שלושתם בחיים.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות שרה הרץ (ברקמן), תל אביב
