לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התחזקה פעילותן של התנועות הציוניות השונות במטרה להעלות את בני הנוער היהודים לארץ ישראל. לצורך ההתארגנות לעלייה לארץ ישראל ולשם חינוך הנערים לעבודות חקלאות, הוקמו חוות הכשרה חקלאיות שנועדו להכשיר את בני הנוער לעבודת האדמה ולחיים ביישובי ארץ ישראל.
אחת מחוות ההכשרה האלו הוקמה ב-1936 ליד העיירה ארנסדורף Ahrensdorf , לא הרחק מברלין, על ידי תנועת מכבי הצעיר. בחווה זו התרכזו בני נוער בגילאים 15-17 ומדריכיהם לעבודה חקלאית ולימודים. מטרת ההכשרה הייתה להכין אותם לחיים בקיבוץ. הנערים שעברו את גיל 18, חיפשו דרכים לעלות לארץ ישראל.
במשך היום עסקו הנערים והנערות בעבודות שונות, והלימודים נערכו אחרי הצהריים. במרכז הלימודים עמדו נושאים בעלי זיקה לציונות וליהדות, כמו היסטוריה יהודית, תנ"ך ועברית. בשעות הערב התקיימו שיחות, חוגים ופעילויות תרבות. על אף תנאי החיים הקשים והאוכל הצנוע, היו בני הנוער חדורי התלהבות ואמונה באידיאלים הציוניים כפי שהיו רוב חניכי תנועות הנוער בימים אלו באירופה. הם ניהלו חיי שיתוף והעובדה ששהו בחווה ללא בני המשפחה יצרה ביניהם זיקה וקשר עמוק, כשמדריכיהם מהווים עבורם הורים וחברים.
אחת המדריכות שעבדו בחווה בארנסדורף היתה אנליזה בורינסקי. אנליזה נולדה בשנת 1914, למשפחה שהייתה מנותקת מכל קשר ציוני או יהודי, אך הדחיקה הגוברת של יהודים ממוסדות החינוך הגרמנים חייבה אותה להשלים את השכלתה במסגרות יהודיות. היא הגיעה לארנסדורף כמדריכה של תנועת מכבי הצעיר בהיותה בת 23, לאחר שסיימה את מסלול לימודי החינוך בבית המדרש היהודי בברלין. אף שלא הייתה ציונית קודם לכן, למדה אנליזה על ארץ ישראל יחד עם חניכיה והחלה להזדהות לחלוטין עם מטרות ההכשרה.
עם פרוץ המלחמה בשנת 1939, החריפו תנאי החיים של הנערים בהכשרה ובשלב מסוים התחיל פיקוח ישיר של הגסטפו על החווה. למרות זאת המשיכו בני הנוער לחיות במעין בועה, כאשר הניהול העצמי וכל הפעילות המתרחשת בה נמשכות כפי שהיו. אנליזה בורינסקי נשארה בחוות ההכשרה בארנסדורף עד שהחווה נסגרה בשנת 1941.
בני הנוער ומדריכיהם הועברו למחנה בנוינדורף, שבו התרכזו קבוצות שונות של יהודים, שעבדו בעבודות קשות בפיקוח הגסטפו. אולם חברי ההכשרה של מכבי הצעיר המשיכו לנהל את חיי המשמעת שתבעו מעצמם כחניכי תנועת נוער, כפי שהיה בארנסדורף.
ברוח הפעילות הצופית של תנועות הנוער, היה לדגל 'מכבי הצעיר' תפקיד חשוב במערכת הטקסית של הפעילות החינוכית בחוות ההכשרה. כדרכו של דגל הוא סימל עבור בני הנוער תמצית של כל הערכים בהם האמינו. הדגל נגזר בפעם הראשונה בשנת 1942 במחנה נוינדורף אליו הועברו בני הנוער. ליבו עם החבצלת שהיא סמל הצופים, נשלח לחברי התנועה שכבר היו בארץ ישראל, בידי שתי נשים בעלות דרכון של פלשתינה המנדטורית, שהצליחו לצאת את גרמניה ולשוב לארץ. הנשים – ברכה ברוש וחנה בלומנקופף נסעו לביקור משפחתי בפולין ונתקעו שם כאשר פרצה המלחמה. בניסיונות שלהן לשוב לארץ ישראל, הן הגיעו לנוינדורף ושהו שם במחיצת החניכים והמדריכים, כשהן מהוות עבורן מקור סמכות, השראה וגילום תקוותיהם להגיע לארץ ישראל. כך סיפרה בעדותה אנליזה בורינסקי:
"יום אחד קרוב לחנוכה 1941 הן קיבלו סוף סוף את ההודעה שהן יכולות לחזור. נפרדנו מהן במפקד חגיגי... אך מה נשלח בידן של שתי הבחורות אשר שבות למולדת אל ארץ ישראל? מה נשלח כסמל ברור ומבטא, אל חברינו שם למען ידעו כי לא שכחנום ולמען נדע אנו כי גם הם לא ישכחונו? אין אנחנו מפקפקים כלל. התשובה מובנת מאליה, ואין בלתה. עוד אנו עומדים בצורת מרובע והדגלים לפנינו, מוציא הרברט מתוך הדגל את ליבו את החבצלת הצופית ומוסר אותו לחנה כשי מזכרת לחברים בארץ מאתנו. אנו שרים את 'התקוה' ואת 'שאו ציונה' ויוצאים במצעד. זה נתנו להן וזה הגיע ארצה. יחד עם חלק מהדגל הן הביאו איתן את כל הסיפור עלינו ישר לתנועת "גורדוניה – מכבי הצעיר"
בשנת 1943 הלך והחריף המצב בגרמניה. שמועות על אנשים שנעלמו ובהם חלק גדול מהורי החניכים בהכשרה, שגורשו לפולין או לבתי סוהר בגרמניה פשטו מדי יום. לאחר הרצח של אלפרד זלווגר, ראש 'מכבי הצעיר' בגרמניה, השתררה תחושה קשה, שהולך להתרחש משהו בלתי ידוע שיפריד את כל החניכים ומדריכיהם. למחנה החלו להגיע רשימות של חניכים מועדים לגירוש.
לבסוף הגיעה רשימה בה היו השמות של כל הנמצאים במקום. בערב האחרון של השהייה בנוינדורף הוחלט לערוך טקס סמלי של חלוקת דגל ההכשרה בין המדריכים האחראים על קבוצות החניכים השונות. מטרתם היתה לשוב ולהתאחד יחד בארץ ולאחד מחדש את כל חלקיו של הדגל. מעדותה של אנליזה בורובסקי:
"שביעי באפריל 1943...
בחוץ עומדים משמרות הגסטפו, אין אנו רשאים לצאת מן החצר, אנחנו ניגשים למפקד אחרון. ושוב כולנו בלבוש לבן תכלת. אנו שרים. מובאים הדגלים. דגל אחד קדוד באמצעיתו. את הדגל הזה שבור הלב תופס הרברט . וגוזר מפתו לשנים-עשר חלקים. את אלה הוא מחלק בין שלוש חברות וארבעת החברים אשר יהיו אחראים בכל קבוצה ולחבר, שיהיה אחראי על אלה, אשר הושארו עוד כבני תערובת בגרמניה וחלק אחד לכל אחד מארבעת המדריכים!!
באותה הזדמנות הבטחנו אחד לשני, שאנחנו כולנו נשמור על החלק הזה וכשכולנו נהיה ביחד בישראל, אז אנחנו נרכיב את החלקים לדגל אחד."
"קרע זה של הדגל שניתן לי, עונדת אני עד היום. הוא נשמר אתי בכל בדיקות הגוף ובכל הביקורות שהיו באושוויץ. עלי להוסיף ולשאתו אתי ולהביאו כי כן הבטחתי ומשום שהתחייבות זו היא הממריצה אותי..."
באמצע אפריל 1943, גורשו החניכים והמדריכים לבית כלא בברלין ומשם נשלחו לאושוויץ . רק מאוחר יותר נודע להם שגרושם היה חלק ממבצע גרוש גדול מאד של יהודי גרמניה שנועד להוות מתנת יום הולדת להיטלר. באושוויץ הופרדו בני הנוער למחנות שונים, אולם בגלל קשרי העבר ונחישות המדריכים , הם ניסו ואף הצליחו לקיים קשר ולהעביר ביניהם מידע אחד על השני. אנליזה שהיתה מחויבת לחניכותיה, ניסתה ככל יכולתה לדאוג להן ואפילו להכין להן מתנות קטנות בימי הולדת:
"ידענו, שחשוב, שנישאר ביחד, החברות של מכבי –הצעיר עם האידאל שלנו, עם המטרה שלנו, להגיע יום אחד לארץ ולהביא את החלקים של הדגל שלנו, לשם. זה ככה עם הנאיביות שלנו, חשבנו שזהו העיקר של מאמצינו. עוד לא ידענו בימים הראשונים שזה יהיה בהחלט שאלה של חיים ומוות, ואולי היה טוב שלא ידענו.
ביום ראשון עברנו בבירקנאו שלב אחרי שלב של עניינים, שאני חושבת היו שוברים אותנו לולא היינו עסוקים במחשבה באידיאלים האלה, שהחזקנו בהם - והם החזיקו בנו וחזקו אותנו... התרכזנו בהם כל כך, שכל יתר הדברים כבר לא היו נראים לנו חשובים, - הכל מה שקרה לנו."
כל מהלך שהותה באושוויץ שמרה אנליזה על פיסת הדגל עליה הופקדה, למרות הקושי להחביא חפצים אישיים והחיפושים המתמידים:
"... הדבר היחיד, שהיה מותר לנו, להשאיר בשביל עצמנו, אלו היו הנעליים. זה היה דבר חשוב מאד. כי אני למשל בתוך הנעליים מתחת לסוליה – זה תכף תפסתי באותו הרגע, שהצטרכנו להתפשט, - שמתי את החלק של הדגל שלי, שהיה לי נורא חשוב, לשמור באיזה מקום בטוח. ושם זה נשאר די הרבה זמן ולפעמים, אחר כך היו , מה שקראו: "ויזוטאציות", ז.א איזה בדיקה יסודית מאוד של גופינו, אני העברתי את זה למקומות אחרים, כי ידעו אנשים בס.ס. כמובן, שאפשר להסתיר כל מיני דברים בתוך הנעליים."
הנערים והנערות חברי 'מכבי הצעיר' היו עצורים באושוויץ כמעט שנתיים, כשהם עובדים בעבודות פרך וחווים את עינויי הרעב, הקור וההשפלות שחוו אסירי המחנה. רבים מהם לא שרדו את המחנה ומצאו בו את מותם. אנליזה בורינסקי , יחד עם חניכותיה יצאו בצעדת המוות מאושוויץ בינואר שנת 1945. הן ברחו משיירת האסירות באזור לייפציג והגיעו לאזורי הכיבוש של הצבא האמריקאי.
אנליזה עלתה לארץ ישראל בשנת 1945 לקיבוץ מעיין צבי, ולאחר שנישאה נקראה אורה אלוני. עד מותה עסקה בחינוך. בניסיון שלה לשחזר את הצלתה אמרה:
"ואם היום אני רוצה לתת לעצמי דין –וחשבון או מישהו שואל אותי וכמובן שאלו, איך הצלחתם לצאת בחיים מן המחנה, מחנה הריכוז, מחנה-השמדה, איך הצלחת לצאת משם, אני אולי יכולה להגיד ככה: נדמה לי שהדבר מבוסס על שלושה גורמים עיקריים: הראשון , אני חושבת, החזק ביותר, הוא הגיבוי ההדדי שנתנה לנו החברה, בכל צירוף שהיינו, בכל אופן היינו בתוך החברה שלנו. תמיד היינו אחד בשביל האחרים, והרגשנו שהאחרים בשבילנו. גם אם לא תמיד היינו כולנו ביחד, הרגשנו תמיד, שייכות ביחד וגם היינו תמיד, אף פעם לא לגמרי לבד. אלא לכל הפחות שתיים, שלוש, ארבע או חמש ביחד. זה מאוד, מאוד עזר, באופן מעשי ובהחלט גם באופן נפשי. זה נתן לנו הרבה כוח, ונוסף לזה, אצלי גם שיחקה הרבה הרגשת האחריות, שאני מוכרחה לעשות את הכל, בכדי להגיע לאיזה מקום שהוא שממנו אני יכולה לראות, מי נשאר בחיים ושוב לנסות לאסוף את החברה ואם אפשר לעזור להם להגיע ל"ארץ". הגורם השני: זאת היתה בהחלט התקווה, והציפיה, - שאי-אפשר היה לזעזע אותן, שיום אחד יהיה טוב ונגיע לארץ, שצריכים להיות שם. זה התבטא בכל מסיבה קטנה, בכל עונג שבת, ביום כיפור, אינני יודעת, בהבטחות, שבטאנו אותן בסימבולים ששמרנו עליהם בשבע עיניים, בדגל, שאני הלאה, חתיכת הדגל, הלאה סחבתי איתי. והגורם השלישי: שאולי יותר מורכב, הייתי אומרת: כוח מסויים של אישיות, ששייך לזה ותגובות מותאמות ומהירות, לפעמים בהחלט נחוצות, גם מזל."
חלקו המרכזי של הדגל הובא לארץ על ידי חנה וברכה – הנשים הישראליות שחזרו לארץ ב-1941 ומשך תקופה מסוימת הוא נשמר בארכיון תנועת מכבי צעיר. לא ברור מה קרה לו לאחר מכן. חלקה של אנליזה הוא היחיד מבין שנים עשר החלקים שחולקו למדריכים שהגיע לארץ. הוא נשמר בקיבוץ מעיין צבי עד אשר נמסר על ידי בנה של אורה אלוני למוזיאון יד ושם ב-2007.
חברי התנועה שהתאחדו בארץ הכינו דגל משוחזר, במקום זה שאבד ורקמו עליו את סימני החלוקה של הדגל המקורי. גם דגל זה נמסר למוזיאון יד ושם.
