בקיץ 1942, בהיותו כמעט בן שלושים, נשלח שלמה אולמן מקומרנו (Komárno), עיר בצ'כוסלובקיה שסופחה להונגריה, לפלוגות העבודה ההונגריות. כמו יהודים רבים שגייסו השלטונות הפאשיסטיים בהונגריה, אולץ שלמה לעבוד בפינוי מוקשים, בחפירת תעלות נגד טנקים ובעבודות כפייה בתנאים קשים ויחס משפיל מצד מפקדי הצבא ההונגרי.
בראשית 1943, במהלך קרב, ניצלו יהודים רבים ובהם שלמה, את האנדרלמוסיה שנוצרה במקום וברחו מפלוגות העבודה לאזור תחת שליטת הצבא האדום. האסירים הנמלטים קיוו להשתחרר מתנאי העבדות מהם סבלו בצבא ההונגרי, אולם תקוותיהם התבדו. כשבויי הצבא האדום הם נשלחו למחנות שבויים יחד עם חיילים גרמנים והונגרים שנפלו בשבי, וזכו ליחס מבזה ולתנאי מחיה קשים. השבויים היהודים סבלו מהשפלות מצד שוביהם, שראו בהם אויב לכל דבר, ומצד השבויים האחרים, חיילים גרמניים וחיילים הונגרים, שהוסיפו להתעמר בהם גם כשבויים.
חודשים ספורים לאחר נפילתם בשבי הרוסי, בקיץ 1943, נפוצה בין האסירים השמועה שבקרוב תעבור רכבת בדרכה לסיביר ומי שיצליח להגיע אליה יוכל להימלט מתנאי השבי הקשים. שלמה ראה באפשרות זו סיכוי אחרון להינצל. הוא זחל מאות מטרים עד לתחנת הרכבת, עלה על הרכבת והגיע למחנה אחר בו קיבלו השבויים יחס טוב יותר – הם טופלו וקיבלו מנות מזון שסייעו להתאוששותם.
שלמה ששאף ללמוד רפואה הציע את שרותיו במרפאת המחנה. במסגרת פעילותו במרפאה הוא רכש את השפה הרוסית, הפך לעובד חיוני קיבל תנאים טובים יותר, ואף הצליח לעזור לחבריו השבויים במתן תרופות. במחנה זה פגש שלמה את מרדכי גליק, ויחד העלו על הכתב מחזור תפילה לחגי תשרי ולוח שנה.
השניים שיחזרו את התפילות בעל-פה ומרדכי כתב אותן על גבי דפי תעמולה סובייטים עשויים מטבק ששלמה לקח מהמרפאה. בצורה זו יצרו שני העתקים של סידור התפילות, האחד נותר בידי שלמה ואת השני לקח מרדכי.
שלמה היה עובד חיוני במרפאת המחנה ולכן הצבא האדום סרב לשחרר אותו, אך בשנת 1946 הצליח שלמה לעלות על רכבת שיצאה למערב, ובדרך קפץ מהרכבת ושב לביתו בקומרנו, שכעת הייתה שוב בשטח צ'כוסלובקיה.
עם שובו לעירו הכיר שלמה את רחל שנטל והשניים נישאו. שנה לאחר מכן נולדה ורה בתם הבכורה. בני הזוג עלו ארצה בשנת 1948. כאן נולדו להם חנה ורותי.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם.
תרומת רחל אולמן וחנה אולמן בכור, קרית טבעון
