רות בנסינגר בת ה-17 יצאה מגרמניה בשנת 1938 ללימודים בסמינר בית יעקב בקרקוב שבפולין, כי בתי הספר בגרמניה היו סגורים בפני יהודים.
כשפרצה המלחמה הייתה רות בוורשה, בביקור אצל חברה. בעקבות ההפצצות על העיר איבדה רות את הקשר עם חברתה ונותרה לבדה. היא ניסתה להגיע לצרפת, שם שהו בני משפחתה שהיו בעלי אזרחות צרפתית, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו לאפשר כניסת אנשים בעלי אזרחות גרמנית.
רות ניסתה לצאת מפולין. היא יצאה מוורשה לביאליסטוק ומשם לווילנה, אך בקיץ 1941 גורשה לגטו וילנה. לאחר שנתיים בגטו נשלחה למחנה לעבודות כפייה קייזרוואלד ועבדה ככובסת וכמנקה של חיילים וטייסים גרמנים בשדה התעופה.
בסתיו 1944 הועברה רות עם אסירות נוספות למחנה שטוטהוף ונשלחה לעבודה מפרכת בסלילת כבישים. עם התקרבות הצבא האדום הוציאו הגרמנים את האסירות לצעדת מוות.
"בשלב הזה לא יכולתי ללכת יותר. בכל לילה נעלו אותנו באסמים. באחד הבקרים התחבאתי בתוך החציר, אבל הגרמנים מצאו אותי. במקום שיירו בי, למרבה המזל, הכו אותי בראש והתחלתי לדמם. חברותיי עזרו לי על ידי קשירת מטפחת סביב ראשי הפצוע ונבלעתי בתוך קבוצת הבנות כך שהגרמנים לא הבחינו בי", סיפרה רות בעדותה על ניסיון הבריחה מצעדת המוות ועל המטפחת ששמרה.
האסירות הוצעדו לכיוון עיר הנמל דנציג במטרה להעלות אותן על אנייה ולהטביע אותה בים הבלטי, אולם למרבה המזל לא הספיקו לעשות זאת לפני שחרורו של האזור על ידי הצבא האדום.
לאחר השחרור, בסיועם של ארגונים יהודיים, יצרה רות קשר עם בני משפחתה שהצליחו להימלט במהלך המלחמה לארצות הברית. היא הגיעה לניו יורק בשנת 1946.
בשנת 1998 עלתה רות לישראל עם בעלה אברהם נוסבאכר, ניצול שואה גם הוא.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת רות בנסינגר-נוסבאכר, נתניה
