אברהם-אדולף הלמן נולד בלנציצה שבפולין בשנת 1892 ונישא לשרלוטה לבית וולמוט ב-1918. הזוג התיישב בניקולסבורג (היום מיקולוב) שבצ'כיה, שם כיהן אברהם כחזן הראשי ונמנה עם מייסדי המוזיאון היהודי של בוהמיה ומורביה בעיר. לזוג הלמן נולדו שלשה ילדים - מרדכי (מקס) ב-1919, לילי ב-1921 ואדית (רינה) ב-1923.
שמו של אברהם הלמן נודע לנו לראשונה דרך עותק של לוח שנה לשנת 1944 מגטו טרזין שהיה שמור באוסף החפצים של המוזיאון עוד משנותיו הראשונות של יד ושם. לוח השנה עשוי בטכניקת "העתק שמש" שאפשרה את שכפולו, ואמנם בארכיון יד ושם שמורים עותקים נוספים של לוח זה. בחזית הלוח - איורים של המזלות, שמות החודשים בעברית וכותרת, ובגב הלוח - איור של פנים בית כנסת. בתוכו ישנם עוד איורים, ביניהם איור של אדם עומד ומתפלל בבית כנסת ולידו חתימת האמן "ברלינגר". אשר ברלינגר, כמו אברהם הלמן, היה חזן בקהילתו, שוויינפורט שבגרמניה, ויש יסוד להניח שבגטו טרזין היה קשר בין שני האישים.
בכריכה האחורית של הלוח מופיעה בכתב יד חתימה: "אברהם הלמן, טרזין". מולה מודבק ציור בצבע בו מתואר פנים בית כנסת ובתחתיתו כתוב "כל המקום אשר גלו, שכינה עמהם [תלמוד ירושלמי תענית א א]" ומתחת - כיתוב בכתב יד: "בית הכנסת - סודעטען קאסרנע".
את דמותו של אדולף-אברהם הלמן יכלנו לשרטט רק לאחר מאמצי תחקיר נמרצים.
עם סיפוח אזור ניקולסבורג על ידי הנאצים ב-1938 ניתנו לקהילה היהודית במקום, ובתוכה משפחת הלמן, עשרים וארבע שעות בלבד כדי לעזוב את העיר. אברהם ושרלוטה, שתי בנותיהם והסבתא מרי וולמוט עברו לגור בעיר ברין, שם למד כבר הבן מקס. לפני שעזב, דאג אברהם הלמן לפיזור דיירי בית האבות של ניקולסבורג בין קהילות שונות. לאחר מכן, יחד עם פרופסור אנגל, דאג להעביר את מוצגי המוזיאון מניקולסבורג לברין. האוסף לא נעלם מעיני הנאצים ותוך זמן קצר נאלץ אברהם, בעזרת הבת לילי, לקטלג את כל חפצי המוזיאון לפי הוראות הגסטפו, ולשים אותם בארגזים שהופקדו בארכיון בפראג. היום אוסף זה כלול באוסף המוזיאון היהודי בפראג.
בברין עבד אברהם הלמן בוועד היהודי לעזרת היהודים הפליטים וניסה לדאוג לצרכיהם. אך כבר ב-2 בדצמבר 1941 גורשו בני הזוג הלמן עם בתם לילי לגטו טרזין. בנם הבכור ובתם הצעירה הספיקו לצאת ולעלות לארץ ישראל.
בגטו טרזין ניהלו היהודים את חייהם בשיתוף פעולה עם ההנהגה העצמית היהודית תחת פיקוח קפדני של הנאצים. הללו אפשרו את ההתנהלות הזו תוך ניצול המערך המאורגן היטב של היהודים, וניצלוה לשם הצגה צינית ושקרית של התנאים בטרזין כחלק מתוכנית ההסוואה הנאצית של תעשיית המוות. מבחינת היהודים בגטו, פעילותם של רבים בהנהגה העצמית ופעילות תושבי הגטו בכלל שיקפה מציאות ייחודית שבה היה ביטוי בולט של עמידה רוחנית מול הנאצים.
מעדותה של שרלוטה הלמן-לדרר, שמסרה דף עד על שם בעלה, אברהם-אדולף, נודע פועלו הרב של בעלה לפני המלחמה ובגטו טרזין. שרלוטה ניצלה הודות לשיבוצה בגטו בעבודה ב"גלימרוורקה" [Glimmerwerke] מפעל להבקעת "מיקה", חומר שהיה חיוני לתעשייה הצבאית הנאצית.
מיד עם הגיעו לגטו החל אברהם הלמן לדאוג לצרכי ציבור המגורשים כפי שנהג קודם למלחמה. עם הרב זיגמונד אונגר, אחד הרבנים הבולטים בגטו, פעל בחברה קדישא בגטו. שרלוטה מספרת איך כבר עם מות הראשונים ניגש אברהם הלמן עם שלושה גברים נוספים מברין לראש היודנראט, יעקב אדלשטיין, בבקשה שיפנה למפקד המחנה כדי לאפשר הקמת בית קברות יהודי מול בית הקברות הרוסי ממלחמת העולם ה-1. גם בהמשך היה אברהם פעיל בחברה קדישא בטרזין. הם הכינו ארונות קבורה מארגזי תפוחי אדמה, ובתקופה הראשונה לקחו את הנפטרים במזחלת ולאחר מכן בעגלות מתים שהגיעו עם המגורשים מקהילות שונות. תחילה קברו את המתים אחד אחד, ובהמשך - בקבורה משותפת של שמונה נפטרים. עם התגברות התמותה נבנה קרמטוריום. אברהם עשה רישום מדוקדק של הנפטרים ששרידיהם נשמרו בכדים.
כתבה אלמנתו שרלוטה לאחר המלחמה:
גם בחדר המתים קיבלו אנשים יחס. כל גופה רחצו לפי ההלכה ונעשה רישום מדויק של הנפטרים. כל מת נרשם לפי שמו ולפי מספר הטרנספורט שלו. עד שבעלי נשלח בראשון מ-11 הטרנספורטים לאושוויץ בספטמבר-אוקטובר 1944 נרשמו 35,000 שמות של נפטרים. (מעדותה של שרלוטה לדרר בתרגום מגרמנית, ארכיון יד ושם)
לאחר גירוש בעלה אברהם בטרנספורט של 28 בספטמבר 1944 שמרה שרלוטה בקפדנות על חפציו ומסמכיו, ביניהם שופר ומגילת אסתר שהביא עמו לגטו וששימשו אותו ואת היהודים בגטו. יש עדויות שקהילות רבות הביאו עמן את ספרי התורה, מגילות, שופרות, גביעי קידוש ומנורות וידוע שהתקיימו תפילות במקומות שונים בגטו. אברהם הלמן שימש חזן בתפילות שנערכו במגורים של הגברים ב"סודטן-קסרנה" והשופר ומגילת אסתר שהביא עמו שמשו אותו ואת מתפללי המניין
לאחר המלחמה רשמה שרלוטה בכתב סת"ם בפתיחת המגילה:
מגילה זו, בעלי ר' אברהם הללמן ז"ל שהוא היה חזן ראשי בניקלספורג מיין בקהלה קדושה "נש" אשר קרא בה ב"קונסטרציונלאגר" KZ ב"טיריזיאנשטט" בשנים 1942-1943-1944".
שרלוטה התקשתה להיפרד ממגילת אסתר זו, ורק בשנת 1972 תרמה אותה ליד ושם.
בעקבות התחקיר על אברהם הלמן נתגלה שהשופר בו תקעו בגטו טרזין, שהגיע בשנות ה-50 לאוסף יד ושם, נתרם על ידי שרלוטה בעת שנתנה את התיעוד שנשאר ברשותה לצילום במיקרופילם.
בעדותה תארה שרלוטה את התפילה שנשא בעלה החזן בתפילת כל נדרי בליל יום כיפור 1944 כשעמדו אלפיים גברים בהמתנה לטרנספורט. התחקיר חשף שבין הגברים האלו היה לא רק אברהם הלמן, אלא גם צייר לוח השנה, החזן אשר ברלינגר.
היה ליל כל נדרי. בעלי אמר: "עכשיו הזמן להתפלל". הוא העמיד שתי מזוודות אחת על גבי השניה וכיסה אותן בטלית, העמיד עוד אדם עם בנו – לוין מקומוטאו בבוהמיה. שלושתם שמו טליתות על ראשם וכשבעלי התחיל להתפלל בקול, פרץ בכי מר מפי כל הגברים והנשים במקום. מי שלא שמע את זה לא מסוגל לדמיין. צריך להבין שרוב יהודי צ'כיה לא היו דתיים.
כך נמשך בערב ולמחרת היום - היה יום כיפור... במשך יומיים ללא שינה. אנשים ישבו על המזוודות. במהלך יום כיפור מי שרצה להשתתף בתפילות יכל. בעלי היקר התפלל "נתנה תוקף" ואדם זקן, נראה לי רב מסלובקיה, הוריד את נעליו ואמר בבכי מפחיד וידוי...
הנשים חזרו לחדרים, נשכבו אבל לא יכלנו לישון. חיכינו לקול תזוזת הרכבת. בשש בבוקר שמענו את שריקת הרכבת.
(עדותה של שרלוטה הלמן-לדרר, ארכיון יד ושם)
שרלוטה עזבה לבדה את טרזין ב-6 ביולי 1945 וחזרה ברכבת לברין, שם למדה על גורלה המר של בתה לילי. באוקטובר 1944 גורשה לילי מטרזין בטרנספורט נשים דרך אושוויץ למחנה קורצבאך בשלזיה. משם הוצעדו האסירות ברגל למחנות גרוס רוזן וברגן-בלזן. לילי שוחררה שם אך מתה מטיפוס זמן קצר לאחר השחרור.
שרלוטה עלתה לארץ ישראל ב-1946 והצטרפה אל ילדיה הנותרים. בתחילת 1939 הצליחו בני הזוג הלמן לשלוח בעליית הנוער לארץ את הבת הקטנה אדית-רינה. הבן מקס-מרדכי בן ה-19, שהיה פעיל בתנועת נוער ציונית, הצליח לצאת מברין סמוך לכניסת הנאצים עם קבוצת צעירים בעליה בלתי לגלית לארץ ישראל.
לאחר מספר שנים בארץ נישאה שרלוטה ליוליוס לדרר, אלמן יהודי צ'כי שעלה לארץ בשנת 1939.
שרלוטה נפטרה ב-1974. לאחרונה איתר צוות המוזיאון את נכדה מיכה, בנם של מקס-מרדכי וטרודה הלמן, שתרם עוד מידע לגבי ההורים והסבים. מצירוף חלקי התיעוד ביד ושם, וכן בתוספת חומרים שהיו עדיין ברשות המשפחה, חוברו פרטי המידע וניתן היה לבסס את מה שהייתה עד כה השערה בלבד - לוח השנה שבאוסף, עליו רשם אברהם הלמן את שמו, אכן נתרם על ידי שרלוטה בעת תרומת השופר בשנות ה-50.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת שרלוטה הלמן-לדרר, תל אביב
