ילדי טהרן

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו כ-300,000 יהודים מפולין מזרחה אל פנים ברית המועצות. הפליטים שסירבו לקבל אזרחות סובייטית, גורשו, כמו גם מאות אלפי אזרחי פולין שאינם יהודים, לסיביר, שם הוחזקו במחנות עבודה סובייטיים. מעל מחצית מהמגורשים נרצחו או נפטרו בתנאי החיים הקשים עד פלישת גרמניה לברית המועצות בקיץ 1941.

עם חתימת הסכם בין ממשלת פולין בגולה (לונדון) ובין ממשלת ברית המועצות ביולי 1941, הורשו עשרות אלפי הפליטים הפולנים שבשטחי ברית המועצות להתגייס לצבא הפולני תחת פיקודו של הגנרל אנדרס. על אף ההתנגדות להצטרפותם של יהודים לשורות הצבא, הורשו יהודים רבים להתגייס, מרביתם רופאים ובעלי מקצועות חיוניים לצבא. משפחות המתגייסים נדדו עם יחידות "צבא אנדרס" והגיעו דרך הים הכספי לפרס (אירן), שהייתה אז תחת שלטון בריטי. מקצת יחידות הצבא נשלחו לארץ ישראל, ומשם למשימות לחימה תחת פיקוד הצבא הבריטי בחזית שבאיטליה.

במסגרת מסע נדודים זה הגיעו לטהרן כ-1,800 יהודים, בהם כ-1,000 ילדים. רבים מהילדים היו יתומים שאיבדו את הוריהם במסע הארוך ורב התלאות בשטחי ברית המועצות. בטהרן הקימו פליטים יהודים בית יתומים בסיועה הפעיל של הקהילה היהודית, והמוסד נוהל על ידי שליחים מארץ ישראל. בינואר 1943, לאחר שהושגו רשיונות עלייה משלטונות המנדט הבריטי בפלסטינה, נסעו הילדים היתומים ומלוויהם לקאראצ'י, הודו (היום פקיסטן), ומשם הפליגו לסואץ שבמצרים. ב-18 בפברואר 1943 הגיעו 'ילדי טהרן' ממצריים ברכבת לעתלית, ומסעם הארוך הגיע לסיומו בארץ ישראל.