עם כניסת הגרמנים נמלטו האם ובנה מזרחה, אל האזור שבשליטת ברית המועצות. הם הגיעו ללבוב, שם התגוררה אחותה של אנה וחיו במקום ללא תעודות עד אשר נתפסו וגורשו לסיביר. אנה ויצחק שוכנו ביער בכפר בשם טשמה בבתי עץ עזובים. אחות האם שנותרה בלבוב המשיכה לשלוח אליהם חבילות עד כיבושה של העיר על ידי הגרמנים, אז נותק הקשר.
במהלך כל מסע הבריחה רשם יצחק על פתק את שמות המקומות בהם עברו.
עם חתימת הסכם שיקורסקי-מאיסקי, שוחררו יצחק ואמו והגיעו לסמרקנד שם אורגנו ילדים יתומים בקבוצות לנסיעה לארץ ישראל ויצחק נפרד מאמו. קבוצת הילדים היתומים עברה דרך הים הכספי לנמל פחלבי בפרס ומשם לטהרן. באיראן שהה יצחק חודשים ספורים עד שהחל המסע לקראצ'י, הודו (היום פקיסטאן). בהגיעם לקראצ'י קיבלה הקהילה היהודית המקומית את פני הילדים, והילדים קיבלו בגדים וכובעים חדשים. יצחק המשיך לתעד את מסעו במחברת בה חתמו חבריו למסע והקדישו לו הקדשות.
בקראצ'י עלו הילדים על אונייה שהפליגה אל מפרץ סואץ, משם המשיכו ברכבת שהגיעה לעתלית.
עם הגעתם לפלסטינה חולקו הילדים לקבוצות וקבוצתו של יצחק נשלחה לירושלים לחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. 'עליית הנוער' ארגנה שלושה ימי טיול שכללו ביקורים בקיבוצים דגניה א', דגניה ב' ובקיבוץ גניגר, וכך הגיע יצחק לקיבוץ דגניה א' ושם נקלט.
בשנת 1948 הצליחה אנה להצטרף אל בנה שבארץ, עד אז שמרה עמו על קשר מכתבים. שנים ארוכות שמר יצחק על המכתבים שכתבה אמו ועל המחברות המתעדות את מסעם של 'ילדי טהרן' ואת מסעו שלו במהלך המלחמה עד אשר החליט למסור את הפריטים שבידיו למשמרת עד ביד ושם.
הקדשה מתוך המחברת של יצחק לוי:
"לזיכרון
האונייה נושאת אותנו למרחקים במהירות
הגלים עולים ויורדים
איני יודע האם תיזכר בשמחה
ברגעי הסופה שחווינו יחדיו
אך בלבנו תקווה שסופה זו תחלוף
וניפגש באושר בפלסטינה הנכספת"
לחבר החביב לידיד נפש מחבר בבית היתומים לאון שיימן "דונרה" 18.1.1943
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת יצחק לוי, דגניה א', ישראל
