משה שמי, אשתו, שרה לבית לוי, וארבעת ילדיהם שבתאי, גיטה, יוסף ואלברט התגוררו בעיר ביטולה (מונסטיר) במקדוניה. המשפחה ניהלה אורך חיים מסורתי והתפרנסה ברווחה מחנות בדים גדולה. לבר המצווה קיבל שבתאי, הבן הבכור, מתנה – אקורדיון.
עם החלת חוקי הגזע והאיסור על החזקת כלי נגינה בידי היהודים, העביר שבתאי את האקורדיון לחבר מוסלמי שניגן עמו בלהקה.
במרץ 1943, יום לפני תחילת הגירושים של יהודי מקדוניה, ברחו גיטה ושבתאי, שני האחים הבוגרים של משפחת שמי, עם קבוצת צעירים ליוון הסמוכה. האחים הגיעו לעיר קסטוריה, שם הצטרפו לקרובי משפחה שהגיעו לעיר שנה קודם לכן.
בספטמבר 1943 נכבשה קסטוריה על ידי הגרמנים וחודשים ספורים לאחר מכן גורשו בני המשפחה לאושוויץ בירקנאו. עם הגיעם למחנה נשלחו הדודים ובני הדודים למוות ואילו גיטה ושבתאי נשלחו לעבודה.
בינואר 1945 הוצאו האסירים לצעדות המוות. גיטה ושבתאי הוצעדו בנפרד לכיוון ברגן-בלזן, משם נשלחה גיטה למחנה עבודה במפעל לחלקי מטוסים ובסוף אפריל נשלחה למאוטהאוזן, שם שוחררה על ידי האמריקאים. שבתאי נשאר בברגן-בלזן ונפטר יומיים לאחר השחרור.
בתחילת יולי 1945 חזרה גיטה אל בית המשפחה בביטולה וגילתה ששבתאי היה גם הוא בברגן-בלזן אך נספה יומיים לאחר השחרור, גיטה נותרה שריד יחיד למשפחתה. עם שובה למקדוניה קיבלה לידיה את האקורדיון.
