עם הוצאת הצו המחייב את יהודי העיר טרגו מורש שבטרנסילבניה לעזוב את ביתם ולעבור לגטו, הכינו שאול ורבקה הירש את ילדיהם, יצחק בן ה-14 ולילי בת ה-12. רבקה ביקשה לגזור את צמותיה הארוכות של לילי בתה ביודעה שהתנאים לא יאפשרו טיפול הולם בשיער, אך לילי מיאנה להיפרד משערותיה הארוכות. האם הפצירה בלילי והבטיחה לשמור את הצמות עם רכוש בני המשפחה בבית השכנים. לילי נעתרה לבקשת אמה והצמות נגזרו.
בני משפחת הירש נכלאו בגטו טרגו מורש ולאחר שישה שבועות גורשו לאושוויץ-בירקנאו, שם הופרדו הגברים מהנשים. לילי ורבקה נשלחו אל תאי הגזים.
שאול ויצחק הועברו לבלוק 21 שבו היו בעיקר צוענים. לאחר כשבוע הועבר שאול למחנה אושוויץ 1 ויצחק נותר לבדו.
עם התפשטות מגפה של מחלת השנית בבלוק 21 נשלחו אסירים שנדבקו במחלה להשמדה והאסירים האחרים נותרו בהסגר. למזלו של יצחק הוא הוצא מהבלוק על ידי סגנו של הבלוק אלטסטה, אחראי הבלוק, וכך ניצל מהידבקות במחלה.
כחודשיים לאחר שנשלח אושוויץ הוצא יצחק לצעדות המוות. הם נשלחו למחנה ליבה-רוזה ומשם למחנה זקסנהאוזן. עם המשך נסיגת הגרמנים נשלחו מזקסנהאוזן כ-17 אלף אסירים למחנה מאוטהוזן ומשם למחנה גונסקירכן. בתוך פחות מחודש מתו רוב האסירים.
יצחק הצליח לשרוד, הוא שוחרר על ידי האמריקאים והועבר למחנה פליטים. בעודו מחלים ממחלת הטיפוס נודע לו שאביו שרד והוא נמצא במחנה העקורים פלדפינג בגרמניה. למרות מצבו הגופני הירוד יצא יצחק ללא שהיות ממחנה הפליטים ועלה על רכבת שהובילה אותו אל אביו.
בספטמבר 1945 שבו שאול ויצחק לביתם בטרגו מורש. הם גילו שמכל רכושה של המשפחה שהופקד אצל שכניהם נותרו רק צמותיה של לילי שמורות בתוך תיק התפילין של אביה. האב והבן נטלו עמם את הצמות כזיכרון אחרון ללילי וכזיכרון לביתם שחרב.
לאחר המלחמה למד יצחק רפואה בטרגו מורש ובשנת 1962 עלו שאול ויצחק ארצה.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת ד"ר יצחק הירש, קריית חיים, ישראל
