עקב התגברות האנטישמיות בעיר עברה משפחת ברוקמן ללייפציג, לבית אחותה של האם. לפני המעבר ארזו בני המשפחה חפצים וספרים, ביניהם שלושת היומנים, ומסרו אותם לידיד משפחה נוצרי. את בנם הבכור ורנר (אברהם) שלחו ההורים לארץ ישראל עם עליית הנוער בשנת 1934.
במהלך המלחמה התגייס ורנר ברוקמן לבריגדה היהודית והגיע במסגרת זו לגרמניה. לאחר המלחמה הגיע ורנר לבית חברי המשפחה ומהם קיבל את רכוש המשפחה, היומנים, תמונות המשפחה והמכתבים הרבים. דרך היומנים והמכתבים למד ורנר על תלאות בני משפחתו מאז גורשו מבתיהם ועד שנותק עמם הקשר.
ביומן לפרידל בתאריך 18/3/1934 כתבה האם:
"בני פרידל היקר,
...הספר שכב ללא התייחסות במשך זמן רב בגלל שזמנים קשים כל כך עוברים על העם היהודי היום. כמה דברים אנחנו צריכים לעבור, איך נעשו החיים קשים. כמה שטופי שמש היו הימים ההם, פרידל יקירי! אתה רק בשנה השלישית שלך בבית הספר ואתה צריך לעבור כל כך הרבה תהפוכות בזמנים הקשים הללו... "
בשלב מסוים הועברה המשפחה ל"בית היהודים" בלייפציג, ובשנת 1942 גורשו לפולין לכפר בלז'צה. בהיותם בפולין הצליחו לנהל התכתבות עם ידידים לא יהודים בהיידלברג שבגרמניה, באמצעות מתווך נוצרי בבלז'צה. ההתכתבות נמשכה עד סתיו 1942, אז אבד הקשר עם בני המשפחה. בני הזוג ברוקמן ושלושת ילדיהם נרצחו בפולין.
ב-19/11/1941 כתבה גרטה ברוקמן לחבריהם הטובים:
" Carpe Diem (נצל את היום) ... האמרה הזו מתאימה מאד למצבנו. נצל את היום שבין פסק הדין ומימושו. הרי ככה זה כיום אצלנו. אנחנו נידונים מזמן, נדונים לחיות את חיינו במקום בתנאים לא רגילים, ורק עדיין לא נקבע מתי תתקיים הנדידה הזו. חיינו מתקיימים בצל הפינוי הצפוי, ואולי מוטב להבין בכל יום שזה יכול לקרות כבר למחרת. כך מתרגלים לאט לאט למשהו בלתי נמנע, אם לא יקרה נס ברגע האחרון. ... ניקח לגלוּת שלנו לפחות את הנחמה שקבלנו משהו במתנה שאין לכל אחד - ידידות שהוכיחה את עצמה בתקופה של המצוקה הגדולה ביותר. במצב של אושר יש לאדם חברים, עליהם הוא לא יודע האם יוכיחו את עצמם בימים של מצוקה. אבל מותר לנו לחשוב שיש לנו חברים עליהם נוכל לסמוך בכל מצב בחיים, וגם זאת נחמה. תודה רבה על חברותך. גם חברות מחייבת וכתוצאה ממנה נצטרך ללכת לגלוּת בראש מורם, וכשנצטרך לעשות את הצעד האחרון נעשה אותו עם כבוד"
ב-20/6/1942 התקבל ממשפחת ברוקמן מכתב המתאר את התנאים במקום הגירוש בפולין:
"למרות שמדובר ביוני הלילות קרים מאד. יש לנו רק שתי שמיכות לכסות את חמישתנו ואנחנו קופאים. שלושת תיקי הגב אבדו... אתם מוכרחים להמשיך לשלוח לנו דברים כל זמן שהדואר מקבל חבילות. תארי לעצמך שנוכל לשרוד שלושה ימים מהרווח על מכירת שמלה. כשיורד גשם, וזה קורה לעתים קרובות, אז קר ויש בוץ איום ונורא. אנחנו זקוקים למגפיים לוולטראוט... לא היית מכירה את הילדה. היא שקטה ועצובה. כואב לי לראות את פניה החיוורים. לעתים קרובות היא פשוט נשכבת מרעב ומחולשה ומהקור. פשוט אין מספיק אוכל"
סלי וגרדה ברוקמן ושלושת ילדיהם: פרידל, גונטר וולטראוט, נרצחו בפולין.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת גילה ברוקמן, כפר סבא, ישראל
