על החופה רקום "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". (ירמיהו לג יא)
בתום המלחמה פעל ארגון הג'וינט בקרב העקורים וסייע בחלוקת קצבאות מזון וביגוד. הארגון היהודי-אמריקני סייע גם במימון פעילויותיהן של הוועדות במחנות העקורים ובסיוע כספי למפעלים החינוכיים של אורט ושל הסוכנות היהודית. הג'וינט סייע גם במימון ארגון הבריחה ועזר ליציאתם של יהודים רבים מאירופה, ביניהם כ-115,000 פליטים שעלו לארץ ישראל עד 1948.
עם סיום מלחמת העולם השנייה נרתם הג'וינט לסייע באספקת טבעות וחופות לעריכת טקסי נישואים יהודיים במחנות העקורים. חפצים אלו שימשו אלפי ניצולי שואה שרוחם לא נשברה ושהיו להוטים להינשא ולהקים משפחה חדשה.
אברהם ושושנה רושקובסקי היו בין שבעה זוגות שנישאו ב-19 במאי 1945 במחנה העקורים ברגן-בלזן. בני הזוג נפגשו כשאברהם, ששרד במלחמה במקום מסתור אצל משפחה נוצרית, הובהל עם רגל שבורה לבית חולים שניהלו הבריטים, שם התנדבה שושנה.
שושנה שרדה שלושה מחנות, האחרון שבהם – מחנה ברגן-בלזן.
"שמלת הכלולות" של שושנה הורכבה מחצאית שחורה ומחולצה גדולה יתר על המידה, וכ"הינומה" שימשה תחבושת גאזה גדולה. "קמנו לרקוד כדי לשכוח את העצב שלנו. רקדנו עד עלות השחר", נזכרת שושנה בטקס שבו לא נכח איש מבני משפחתה. בנם של שושנה ואברהם, משה, נולד בספטמבר 1946 בברגן-בלזן, וכעבור שנתיים עלתה המשפחה לארץ.
בטקס מרגש ביד ושם שנערך בשנת 2004 השאיל ארגון הג'וינט חופה לתצוגה במוזאון החדש לתולדות השואה ביד ושם. החופה אבדה עם פירוק מחנות העקורים ונרכשה לאחר מספר עשורים על ידי ג'יין ויצמן, חברת הג'וינט, במכירה פומבית בארצות הברית. בני משפחת רושקובסקי נכחו בטקס שהיווה מעין "סגירת מעגל" עבור שושנה ואברהם, שחתונתם במחנה העקורים סימלה התחלת חיים חדשים של תקווה. "אנחנו אמנם מחייכים היום", אמרה שושנה, "אבל הטקס והזיכרון של סיפור נישואינו במחנה מחזירים אותנו לזמן ולמקום הנוראים ההם. איבדנו משפחה, אבל הקמנו משפחה חדשה והמשכנו בחיינו".
עדות מוקלטת.
