יצירת מזכרות קטנות שעליהן תיאור ויזואלי של החיים בגטו לודז' הייתה אחת הדרכים של הכלואים בגטו לודז' לנסות לנהל אורח חיים של אנשים חופשיים. המזכרות נוצרו בעבודה שהצריכה מיומנות טכנית גבוהה וכישורים אומנותיים. הנושאים המתוארים על גבי עבודות המתכת מגטו לודז' מופיעים גם בציורים ובתצלומים המתעדים את החיים בגטו. במוזיאון מוצגים פריטים שמקורם בגטו לודז', בהם:
צמיד
חמש החוליות של הצמיד מתארות סצנות מחיי הגטו. הובלת כיכרות לחם בעגלה שמושכים שני אנשים, צריח הכנסייה הקתולית שניצבה סמוך לגשר העץ של הגטו, שומר ניצב ליד ביתן השמירה בכניסה לגטו, גוררי עגלת השופכין של הגטו. על גבי החוליה המרכזית חרוטים אותיות שמו של האמן GF והתאריך 30.8.43.
סיכה אליפטית
הסיכה נוצרה ככל הנראה על ידי אמן שחתם את ראשי התיבות של שמו - HS. על גבי הסיכה מתוארים הגשר של הגטו, סימן הזיהוי בצורת מגן דוד, הכנסייה הקתולית, מחלקי הלחם בגטו, השומר בכניסה לגטו וגדרות הגטו.
סיכה בצורת כרטיס לחם
האמן חיים קליגר יצר את הסיכה עבור אחותו הקטנה שרה בגטו לודז'. הסיכה מעוצבת בצורת כרטיס הלחם שהיה שייך לשרה קליגר, אליו צמוד מלבן בצורת שטר כסף של הגטו ומעליו מצבה של ידל משה קליגער, אבי המשפחה.
בנעוריו בילה חיים קליגר רבות בבית המלאכה של אביו, שהיה בעל עסק עצמאי ומצליח לתיקון מכונות בלודז'. במקביל ללימודיו בתיכון למד חיים ציור וגרפיקה והתמקצע בצורפות. לאחר פרוץ המלחמה נכלא חיים בגטו לודז' עם הוריו חנה ומשה ועם ארבע אחיותיו רוזה, בלומה, שרה ואסתר הצעירה, ילידת 1931. בגטו הקים משה קליגר בית מלאכה קטן לייצור גרבי צמר לצבא הגרמני, וכל בני המשפחה, כולל אסתר הקטנה, גויסו לעבודה בייצור גרביים לחיילים הגרמניים. מאוחר יותר הקים משה בית מלאכה נוסף בגטו, לעבודות מתכת. בנות המשפחה המשיכו לעבוד בבית המלאכה לייצור גרביים, והבן חיים עבד בבית המלאכה למתכות. מחומרי הגלם, חלקי מטוסים ומתכות, נהג חיים להכין חפצים, בהם מסרקים, סיכות, צמידים ומדליונים. על הפריטים חרט סצנות המתארות את החיים בגטו לודז'. תמורת חפצים אלו השיג אוכל. העבודה בבתי המלאכה הגנה על בני המשפחה מפני גירוש מהגטו עד קיץ 1944, אך לא מפני תנאי המחייה הקשים. משה ורוזה נפטרו בעודם בגטו.
באוגוסט 1944 גורשו חיים, אמו ואחיותיו לאושוויץ, שם הופרד חיים מבנות המשפחה. אסתר בת ה-13 הצליחה לשקר בנוגע לגילה ונשלחה עם אחיותיה לצד החיים, ואילו חנה, האם, נשלחה למוות. שלוש האחיות עשו כל שביכולתן להישאר יחד ולעזור זו לזו. בידן נותרה הסיכה שיצר חיים והן שמרו עליה מכל משמר כשהן מחביאות אותה בין סמרטוטים, בתוך סבון או בין האצבעות. באחד הימים נשלחו האחיות אל תאי הגזים, אך בזכות תקלה טכנית נחלצו משם והועברו למחנה שטוטהוף. העבודה המפרכת ותנאי הקיום הקשים של האסירות גרמו בתוך זמן קצר להידרדרות במצבן הבריאותי של האחיות. בלומה ושרה נפטרו בהפרש של ימים ספורים זו מזו, ואסתר שביקשה למות עם אחיותיה, נותרה לבדה, כשהיא ממשיכה לשמור על הסיכה. עם כניעת גרמניה, כשהיא באפיסת כוחות ובמצב עילפון, הועברה אסתר לקבלת טיפול רפואי. למרות התשישות והערפול, כאשר חשה ששמלת האסירות הוסרה ממנה, היא זינקה ממקומה ומיהרה אל האש לתוכה הושלכה השמלה. מהאש חילצה בכוחות אחרונים את המזכרת היחידה שנותרה לה ממשפחתה – הסיכה.
בסוף מאי 1945 העביר הצלב האדום השוודי בני נוער ששרדו, בהם אסתר בת ה-14, לשיקום בשוודיה. על האנייה פגשה חבר של חיים שסיפר שאחיה שרד, אך כאשר שבה לפולין נודע לה שחיים עזב את המדינה לאחר שלא מצא איש מבני משפחתו ברשימת השורדים. חיים עזב את פולין וביקש לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לרומא שם הפך פעיל בארגון הבריחה וסייע בעזרת כישוריו לזייף אישורי הגירה לארץ ישראל. בשל מצבו הבריאותי לא קיבל אישור עלייה לארץ והיגר לברזיל. כשנה לאחר המלחמה גילה חיים שאסתר שרדה אולם השניים לא יכלו להיפגש. פולין הייתה תחת מסך הברזל ואסתר לא יכלה לצאת מהמדינה. האחים שמרו על קשר מכתבים עד פטירתו של חיים בשנת 1956. אסתר וחיים, היחידים מבני משפחת קליגר ששרדו מהמלחמה, לא הספיקו להתראות.
בשנת 1957 עלתה אסתר ארצה עם בעלה ובתה. כמו אחיה חיים, גם אסתר ניחנה בכישורים אומנותיים ויצירותיה נתרמו למוזיאוני שואה, בהם מוזיאון יד ושם ומוזיאון השואה בוושינגטון.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
סיכה תרומת אסתר שלמוביץ-קליגר, חולון, ישראל
צמיד וסיכה אליפטית, תרומת שמואל ברש, נתניה, ישראל
