את הרעיון ליצירת השופר הגה האדמו"ר מראדושיץ, רבי יצחק פינקלר, גם הוא אסיר במחנה, מתוך תחושה ואמונה שיש לקיים את מצוות התקיעה בשופר ולעורר, במיוחד בשעה זו, את מידת הרחמים. השגת קרן אייל, הדרושה מבחינה הלכתית לצורך יצירת שופר, היתה משימה מסובכת. לשם כך שוחד אחד השומרים הפולנים בכסף אך הביא למחנה קרן של שור. רק לאחר שקיבל סכום כסף נוסף הביא השומר קרן של אייל.
עם קבלת קרן האייל פנה האדמו"ר מראדושיץ אל משה וינטרטר, מסגר בן עירו, וביקש ממנו להכין את השופר. וינטרטר לא נעתר מיד, שכן הכנת חפץ שאינו תחמושת בעזרת כלי עבודה מהמסגרייה או העברת חפץ בין המפעלים לאזור המגורים, משמעם, אם נתפס האסיר, עונש מוות מיידי.
עם זאת, על אף הסיכון, יצר וינטרטר את השופר והביאו ערב החג לידי האדמו"ר. השמועה על קיומו של השופר עברה מפה לאוזן במחנה, וביום המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו"ר תוקע בשופר.
השופר נשמר אצל משה וינטרטר בכל תקופת מאסרו במחנה סקרז'יסקו-קמיינה ובמחנה צ'נסטוחובה, אך הוא לא הספיק לקחתו כאשר נשלח למחנה בוכנוואלד. לאחר השחרור הועבר השופר לקהילה היהודית בצ'נסטוחובה ואחד מאנשי הקהילה לקח אותו לארצות הברית.
משה וינטרטר עלה לארץ ישראל לאחר המלחמה. בשנת 1977 סייע בהעברת השופר ליד ושם למשמרת קבע.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת משה (וינטרטר) בן דב, בני ברק, ישראל
