המסע לפולין: כשאבא אבן ביקר באושוויץ

זמן קצר לאחר שהתמנה אבא אבן לשר החוץ בינואר 1966 הוזמן משה רביב להיות מזכירו המדיני. עם כניסתו לתפקיד החליט אבן לסקור את "קווי מדיניות החוץ ואת יחסינו עם מדינות העולם, אזור אחרי אזור". שר החוץ הטרי התעכב במיוחד על מה שרביב כינה בזיכרונותיו "דלילות יחסינו עם ארצות מזרח-אירופה."

"מצב זה נוצר כתוצאה מתכתיביה של מוסקבה, שנקטה באופן עקבי במדיניות אנטי-ישראלית ופרו-ערבית."

במשעולי הדיפלומטיה הישראלית, משה רביב (מודן, 2006)

אבן, שהבין היטב שביקור רשמי באחת ממדינות הגוש הסובייטי לא יתקבל יפה במוסקבה, ולכן סביר שלא יתאפשר, קיבל את התוכנית שהציע מזכירו המדיני. רביב זיהה את שר החוץ הפולני, אדם רפצקי, כאדם המתאים ביותר לדו-שיח מבין כל עמיתיו המזרח-אירופאיים, ולכן הציע שמדינת ישראל תקיים דווקא בוורשה כנס דיפלומטי רשמי – לא של שרי החוץ של מזרח אירופה עם מדינת ישראל, אלא של כל שגרירי ישראל במזרח אירופה. כך יוכל לייצר שר החוץ הישראלי פגישה עם מקבילו הפולני, בתקווה לפעול לחימום היחסים בין שתי המדינות. לאחר ששגריר ישראל בוורשה דב סתת אישר את הדבר עם שר החוץ הפולני רפצקי, יצאה התוכנית לפועל.

במפגש ההיסטורי הזה בין שר החוץ הישראלי לשר החוץ הפולני, שהתרחש במאי 66', התמקדה העיתונות הישראלית בפרסומיה בידיעות קצרות בנושא. ועם זאת, כל ביקור ישראלי בפולין, בוודאי כשמדובר בביקור הראשון של שר חוץ ישראלי במדינה, לא יכול היה להתעלם מהעבר ההיסטורי הקרוב. 21 שנה בסך הכול הפרידו בין אותו ביקור היסטורי ראשון במאי 1966, ובין קריסת גרמניה הנאצית במאי 1945.  

"יצאנו לוורשה במאי 1966", העיד רביב בספרו, "אבא אבן, גדעון רפאל ואני – ושם נאספו כל שגרירינו במזרח-אירופה שכבר המתינו לנו. הביקור הראשון שלנו היה במחנה המוות אושוויץ."

רביב, אף שהיה ניצול שואה בעצמו שעבר את המלחמה בגטאות אוקראינה, נזכר בתדהמה העמוקה שהיכתה בו ובשאר הדיפלומטים הישראלים שביקרו במחנה, ובראשם אבא אבן, לנוכח "מה שבני אדם מסוגלים לעולל לבני אדם אחרים." בהדרכתה של מדריכה פולנית שהוצמדה למשלחת הדיפלומטית, הם חצו ברגל את המחנה עד שנעמדו מול שרידי המשרפות בבירקנאו. שם קראה המשלחת הישראלית קדיש על הקורבנות.

בשיחה שקיימנו עם רביב הוא הרחיב על אותו ביקור, וסיפר על נסיעת האוטובוס חזרה מהמחנה: "נסענו בשתיקה מוחלטת. איש לא יכול היה להוציא מילה. כל אחד התכנס בתוך עצמו. מאוחר יותר דיברנו אבן ואני, והסכמנו שגם בעוד אלף שנה לא נוכל להבין את האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי. כמו כולנו, גם אבן היה מלא בתהיות, בשאלות ובכאב. הוא שאל את עצמו כיצד עם מתורבת כמו העם הגרמני יכול היה לבצע פשע נורא כזה."

מלבד הביקור במחנה ההשמדה, בימים הבאים ביקרה המשלחת הישראלית בפולין בשני אתרים נוספים הקשורים לשואה: ראשית ביקרה באומשלאגפלאץ, הכיכר שבה רוכזו יהודי ורשה ושממנה נשלחו אל מחנות הריכוז וההשמדה. המשלחת הניחה זר פרחים על האנדרטה שהוקמה במקום. לאחר מכן ביקרה המשלחת במכון היהודי ההיסטורי בוורשה, שם נחשפה למבצע ההצלה המורכב שקיימו חברי המכון בזמן המלחמה, כאשר מילאו מספר מכלים במסמכים המתעדים את החיים היהודים בוורשה וקברו אותם בקרבת מקום. לאחר המלחמה נמצאו רק חלק מהמסמכים המתעדים את קהילת ורשה, שהייתה לפני המלחמה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. המסמכים מוינו וקוטלגו מחדש ועל בסיסם נעשים מחקרים עד היום.

בסופו של דבר, הביקור במזרח אירופה לא הניב שיפור משמעותי ביחסי ישראל ומדינות הגוש, מן הסיבה הפשוטה שברית המועצות לא רצתה בכך. קיומו של כנס שגרירים ישראלים נוסף במזרח-אירופה התאפשר רק עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, עם התמוטטותה של ברית המועצות. את פולין עזבו אבן, רביב ושאר חברי המשלחת "בתחושה שאנחנו מותירים מאחורינו בית-קברות אחד גדול, שם נספה שליש מהעם היהודי החי באירופה." 

בעיתונות הישראלית צוטט אבא אבן לאחר הביקור באומרו: "שמחתי מאוד להימצא על אדמתה של מדינה ידידותית הקשורה עמנו בזיכרונות טרגיים מן העבר ובקשר-ידידות כיום".

ביקור המשלחת תועד בסדרת תמונות, אותן העביר משה רביב לרשות יד ושם בימים אלה. הן מתעדות את הביקור הראשון של שר חוץ ישראלי, מי שנחשב ל"דיפלומט מספר אחת" של מדינת ישראל, באתר ההשמדה הגדול ביותר שהקימו הנאצים במלחמה, מחנה ההשמדה אושוויץ בו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים בזמן השואה.  

לסיום השיחה שלנו, שאלנו את משה רביב כיצד הגיע למסור את התמונות ליד ושם דווקא עכשיו. לכך ענה רביב, מי שהיה מזכירו המדיני של אבא אבן ולימים שגריר ישראל בבריטניה ובפיליפינים: "אשתי זיכרונה לברכה נפטרה לפני חמישה שבועות. כתוצאה מכך, התחלתי לעבור על אלבומי התמונות שלנו ולעשות בהם סדר. בין כל התמונות המשפחתיות מצאתי את התמונות מהביקור באושוויץ. אמרתי לילדים שלי שאין טעם שהתמונות ההיסטוריות האלה יישארו באלבומים אצלנו. הן צריכות להיות ביד ושם."