הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
צילום: רן ארדה
לנוכח אסון כבד, הלשון מתקשה להכיל ולתמלל את הזוועות, והיא נאלמת, או לחלופין זועקת בשפה שבורה. זו הייתה החוויה של הדור הראשון, ולאחריו דור ועוד דור התמודדו עם אובדן המלים הזה, בניסיון לפרוץ לעצמם קול ודיבור. למרות שהעולם קרס, הצורך של הנפש המיוסרת להתבטא ולמצוא שומע חזק מכול, ודאי אצל אנשים יוצרים.
הרעיון של אסופת משוררות/ים שורדי שואה או דור שני מתגלגל אצלי מזה זמן. לאחר שזכיתי לעבוד עם כמה משוררות ויוצרות כאלה, נוכחתי לדעת עד כמה החוויה המכריעה של דור שלם ממשיכה ללבוש צורות ולחלחל אל היצירה גם בגילאים מאוחרים.
קיבצתי כאן בתור התחלה אנתולוגיה קטנה, תשעה שירים הממחישים את הצורך הזה ויוצקים את השבר ליצירה עוצמתית. גם הציורים המלווים אותם נוצרו בידי בת הדור השני. הוספתי ליד כל אחד מהשירים הצעה לקריאה, אבל כמובן שיש בהם פנים נוספות.
כשהמת יאמר את שמו בקול / אורנה וייס
כְּשֶׁהַמֵּת יֹאמַר אֶת שְׁמוֹ בְּקוֹל,
וּכְשֶׁהַגּוּף יַהֲפֹךְ חַי,
כְּשֶׁאֶקְרָא בִּשְׁמִי
וּמִמֶּרְחַקִּים אָשִׁיב -
אֵדַע שֶׁהַפַּעַם בֶּאֱמֶת פָּגַשְׁתִּי אֶת אֱלֹהִים.
בְּגוּנְצְגְרִיכֵן הָיִיתָ? אֶשְׁאַל אוֹתוֹ
אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה.
עַל מַאוּטְהָאוּזְן שָׁמַעְתָּ?
אַבָּא שֶׁלִּי מֵת שָׁם פַּעֲמַיִם.
מתוך "פעם בלעתי ציפור", עמדה, 2023.
הפגישה עם האל לא תתקיים כמובן, שכן רשימת התנאים לקיום השיחה איתו היא בלתי אפשרית – המת לא יבטא את שמו, הגוף שגווע יישאר דומם וכן הלאה. אבל עדיין חיוני לתאר מה פגישה כזו יכלה לכלול, שכן השאלות המתריסות כלפי מעלה הן החירות האחרונה שנותרה למי שאבד לו כל כך הרבה. לא בכדי מפרטת המשוררת את המקומות שבהם שהה האב ומת – הפירוט נחוץ כיוון שהאל, כמו מנהל רשלן, כלל אינו מצוי בגורלו של יציר כפיו. אבל בין כך הוא אינו עונה, ובעצם אין שיחה דיאלוגית בשיר הזה, אלא זעקה חנוקה.
מרקו ומירה אחים / שולמית אפפל
לְרֹב הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב לֹא הָיוּ סַבָּא וְסָבְתָא. לְמָרְקוּ וּמִירָה לֹא הָיוּ הוֹרִים.
סִפְּרוּ לָהֶם שֶׁעוֹד מְעַט יַחְזְרוּ אַבָּא וְאִמָּא מֵרוֹמַנְיָה כִּי כָּכָה חָשְׁבוּ
שֶׁמְּשַׂמְּחִים יְתוֹמִים. בַּמַּחְשָׁבוֹת רָאִיתִי אֶת הַהוֹרִים שֶׁל מִירָה וּמָרְקוּ
שׁוֹכְבִים מֵתִים הָרֹאשׁ שֶׁלָּהֶם מְפֻצָּץ. לֹא סִפַּרְתִּי. אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.
יָדַעְתִּי מָה מֻתָּר וּמָה יוֹתֵר טוֹב לְהַסְתִּיר. יְלָדִים קִבְּלוּ מַכּוֹת עַל כְּלוּם.
רִחַמְתִּי עַל מָרְקוּ וּמִירָה וּפָחַדְתִּי עַל עַצְמִי כִּי כַּמָּה רַע כְּשֶׁשּׁוֹתְקִים
כָּכָה מְסֻכָּן לִילָדִים שֶׁמְּדַבְּרִים.
מתוך "תדמייני שאת כוכבת", פטל, 2017.
השתיקה הכפויה מלווה את ילדי הדור השני ובשיר של שולמית אפפל היא "מדביקה" גם את מי שבא איתם במגע. הדוברת יכולה לצייר בדמיונה את קורות ההורים הנעלמים. אבל לצקת את תוכן התמונה למילים – אסור. לכאורה מטרת האיסור היא לא להחריד את שלוות שני הילדים, אך בקריאה נוספת אנחנו מבינים שגם המבוגרים ברחוב הזה הם יתומי שואה (שכן דור שלם, דור הסבים, חסר). השתיקה נחוצה אם כך כדי לא לערער את העולם שנבנה על קרום דק בארץ החדשה.
בינה לבינה שוקלת הדוברת את יתרונותיה וחסרונותיה של שבירת השתיקה, ומחליטה לא לומר דבר. אבל במהלך ממזרי, אנחנו בכל זאת שומעים על המושתק - בשיר שנכתב אחרי שנים רבות. מה שבחיים אסור, האמנות מאפשרת.
השקט של אבי / ריקי דסקל
הַשֶּׁקֶט שֶׁל אָבִי בַּיּוֹם, הָיָה רַק לְמַרְאִית
אַנְחוֹתָיו קָרְעוּ אֶת לֵב הַלַּיְלָה וַאֲנִי
קָפָאתִי עַל מִשְׁכָּבִי.
אוֹי לָהּ לַיַּלְדָּה הָרוֹאָה קַלְגַּסִּים
לְאֹרֶךְ אַנְחָתוֹ הַגּוֹוַעַת שֶׁל אָבִיהָ הַיָּשֵׁן.
בַּיּוֹם הָיָה שֶׁקֶט אָיֹם מִצְטַבֵּר בְּלִבּוֹ שֶׁל אָבִי
וּפוֹרֵץ לוֹ מִשָּׁם קִלּוּחִים קִלּוּחִים בַּלַּיְלָה.
בַּחֹשֶׁךְ הָיוּ אַנְחוֹתָיו מִסְתַּנְּנוֹת לְאֹרֶךְ הַמִּסְדְּרוֹן הַצַּר
עַד אֵלֵי
מְנַסְּרוֹת אוֹתִי וּמַשְׁכִּיבוֹת עַצְמָן בְּתוֹכִי.
ריקי דסקל, מתוך "לחם הפנים", הקיבוץ המאוחד, 2007.
כשכבר משמיעים שורדי השואה את קולם, מה הם אומרים? לשפתם אין מילים, אם לשפוט על פי שירה של ריקי דסקל. כל היום שומר האב על דממה, בחזהו לב שנסגר בשבעה מנעולים. בלילה, זמנו של תת-המודע, נפרץ הסוגר והאב שותת את כל מה שאי אפשר לומר. התוכן המופשט של השפה לובש חומר: הופך לנוזל קולח ואז למוצק פוצע, קורע ומנסר. המילה "דם" לא מופיעה אבל השימוש בלשון זועק אותה.
בין זעקות לאנחות קולטת הילדה את מחזה הזוועה המושתק. מול זה, יש לה רק אסטרטגיה אחת: להתאיין ככל יכולתה. תוך דחיקת עצמה היא משמשת כארון קבורה למשא הכבד של האב, בטקס מוזר של ניסור והשכבה, שמעלה על הדעת מעשיות גותיות. כך מתפצל הנטל לשניים, ואמנם השיר נקרא "השקט של אבי", אך בסופו מתגלה התעתוע: לאב יש יורשת. כעת היא מהלכת עם השקט הזה והאנחות כבושות בה בעל כורחה.
שני קטעים מהשיר "מכתבים לברגן בלזן" / עודד פלד
9.
כָּל שֶׁחָלַמְנוּ
כָּל שֶׁיָּצַרְנוּ
שֶׁפָּלַחְנוּ אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּמוֹ נוֹצַת הַנֶּשֶׁר הַמַּמְרִיאָה בַּעֲנַן הַפַּרְפַּר הַדּוֹאֶה
בָּעֲרָפֶל הַסַּרְטָן הָעוֹר הַצּוֹוֵחַ בַּמַּיִם -
מָה חוֹשֵׁב הַסַּרְטָן הָעִוֵּר הַהוֹלֵךְ בַּחֹשֶׁךְ מָה חוֹשֵׁב? אֶל אֱלֹהִים מָה
חוֹשֵׁב הַסַּרְטָן הָעִוֵּר הַהוֹלֵךְ בַּחֹשֶׁךְ מָה? לֹא יוֹדֵעַ בֶּנְאָדָם, מֹחִי רָחוֹק
מִכָּאן רָחוֹק מִתַּדְהֵמָה וְעֵינַי צוֹעֲקוֹת בָּאוֹר – בָּאוֹר וּבַקֹּר הַמְּמַצְמֵץ עֵינַיִם
מַחְלִיקוֹת לְפָנַי עַל מַגָּשׁ שֶׁל חֹשֶׁךְ בְּשָׂדֶה חָרוּשׁ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת עֵינַיִם
הוֹלְכוֹת –
10.
כָּל שֶׁחָלַמְנוּכָּל שֶׁדִּבַּרְנוּ בַּחֲלוֹמוֹת וְדִבַּרְנוּ וְחָלַמְנוּ
מתוך "מכתבים לברגן בלזן", הקיבוץ המאוחד, 1978.
יש מי שמנסים לקרוא תיגר על השתיקה הכפויה ולהבקיע היישר אל לב הדברים, אל התודעה של הוריהם, לתוך הפוסט טראומה המשותפת לניצולים. בקטע מתוך מחזור השירים "מכתבים לברגן בלזן" מנסה המשורר עודד פלד להיכנס לנעלי אמו שורדת השואה - ולחלומותיה. אבל התמונה שבחלום מסוכסכת, צצות בה חיות שונות, יש בה מעוף באוויר ופרפור במים, הסתנוורות ומעידה בשדה, שכן המציאות בלב הדברים היא בלתי נסבלת. השאלה "מה חושב הסרטן העיוור ההולך בחושך מה?" מנסה לתת צורה לכאב ולבלבול, אבל הניסיון נכשל שוב ושוב, בשל הסדק שנפער בכל מה שאנושי. התודעה שבורה והמשורר ניגף - ניגף וממשיך ללכת, בעקבות אמו ואל תוך הסיוט.
ציור / חוה ניסימוב
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת אַבָּא אִמָּא וְיַלְדָּה.
אֵין קִיר לַבַּיִת,
הָרוּחַ נִכְנָס וְיוֹצֵא כִּרְצוֹנוֹ.
אֵין דֶּלֶת לַבַּיִת:
מִי יָבוֹא?
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת
אַבָּא אִמָּא וְיַלְדָּה,
הָאָב עוֹטֶה סָדִין לָבָן,
הָאֵם נֶאֱלֶמֶת.
אֵין תִּקְרָה לַבַּיִת.
הַשֶּׁלֶג קוֹלֵעַ
צַמּוֹת לְבָנוֹת לַיַּלְדָּה.
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת.
אֵין בַּיִת לַבַּיִת.
מתוך "אין בית לבית", ספרי עיתון 77, 2013.
לאחר שהוסכם על סטטוס-קוו של שתיקה, הופכות לא רק המילים, גם התמונות הוויזואליות, לחסרות כוח וחיוורות. בשיר של חוה ניסימוב, גם ציור הילדים התמים והמוכר עומד נבוך כאשר כל האלמנטים בו שבורים. הקשר בין מסמנים למסומנים אבד, הדימויים ריקים – מהו בית ללא קירות? מהי משפחה שבה ההורים מהלכים כרוחות רפאים? בניגוד לשירים הקודמים שנכתבו בגוף ראשון, כאן מידת ההרחקה גדולה יותר, והמשוררת כותבת על "הילדה" בגוף שלישי, מביטה מן הצד בניסיון הילדותי להתבטא. וגם כאן הילדים הם הסיסמוגרף הרגשי של ההורים וממחישים את ההיעדר בחריפות.
להניח פרח / דיאנה שיין גרינדלינגר
.1
כְּלֵי הַקְּרִיסְטָל
מִתְנַפְּצִים
לְקוֹלָהּ שֶׁל מָרִיָּה קָאלָאס
עֹמֶק הָאֵבֶל כְּעֹמֶק הַיָּם.
דְּמָמָה יוֹצֶרֶת אֶת דְּמוּתְךָ
נִבְלַעַת בָּרִיק,
לֹא עוֹלֶה בְּיָדִי לְמַלְּאוֹ.
חֹר שָׁחֹר נוֹשֵׁם עַל קִיר
פַּסְפַּרְטוּ לָבָן,
יֵשׁ אֵין שֶׁל אַבָּא
מַסְמֵר קָטָן נוֹשֵׂא אָדָם
אֵיךְ לְצַיֵּר פּוֹרְטְרֵט פְּנִימִי
סְבִיב דְּיוֹקָן מְעֻנָּב,
לְהַנִּיחַ פֶּרַח.
מתוך "שתיקה לבנה", פטל, 2024.
ואיך נראה ההיעדר של מי שנספה בלי הותיר זכר? בשיר של דיאנה שיין גרינדלינגר נשיאת האובדן מומחשת היטב: שקט, ריק ולובן ניצבים תמידית בלב הדברים. מסביב זימרה מנפצת זגוגיות, במין קינה על ההיעדר, אבל הטקסים של שימור זיכרון (ציור, הנחת פרח), נראים חסרי תוחלת. קשה עד בלתי אפשרי לפלס דרך אל האב עצמו, ניתן רק להגדיר את הגבולות שמסביב לריק. בשיר אחר כתבה שיין גרינדלינגר על אביה: שֶׁלֹּא יִהְיֶה זִכְרוֹ כְּעֵץ נוֹפֵל בַּיַּעַר. עץ שאיש לא שומע את נפילתו.
היער השחור / אסתר אטינגר
הַיַּעַר הַשָּׁחֹר הוּא יָרֹק
עֵצָיו זְקוּפִים, יְשָׁרִים כְּסַרְגֵּלִים
חַפִּים מֵרְבָב
לְעִתִּים אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתָם מְרַנְּנִים.
הַיַּעַר הַשָּׁחֹר הוּא יָרֹק מִבַּחוּץ
וְשָׁחֹר מִבִּפְנִים.
מַרְבֶּה קְסָמִים,
פֵּרוֹת אֲדֻמִּים, פִּטְרִיּוֹת,
אַגָּדוֹת, גַּמָּדִים, מְכַשֵּׁפוֹת, פֵיוֹת.
יֶלֶד וְיַלְדָּה תּוֹעִים בְּתוֹכוֹ.
הַיַּעַר הַשָּׁחֹר מַסְתִּיר
יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא מְגַלֶּה,
הֵן זֶה טִיבוֹ שֶׁל יַעַר,
מְכַסֶּה לָרָעִים וְלַטּוֹבִים
וְהִיא תְּהִלָּתוֹ -
יֶלֶד וְיַלְדָּה תּוֹעִים בְּתוֹכוֹ.
בְּחָלְפִי עַל פָּנָיו, בֵּין עֵצָיו הַזְּקוּפִים, הָרָמִים,
הַמַּרְעִישִׁים בְּנִימוּס, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת לְאָן נֶעֶלְמוּ
הַיְּלָדִים
וְהַאִם הָפְכוּ עוֹרָם חַיְתוֹ יַעַר?
וּמִי הוּא זֶה שֶׁהִסְתַּתֵּר בֵּין הָעֲנָפִים
חוֹפֵר מְחִלָּה בֵּינוֹת שָׁרָשִׁים וּשְׁרָכִים
אוֹחֵז לֵב מְפַרְפֵּר, מַקְשִׁיב
אֶל הַיּוֹרִים.
מתוך ״לילה ויום״, הקיבוץ המאוחד, 2011.
החיפוש אחר הדור שנדם ונעלם אינו פוסק לעולם, לפי אסתר אטינגר. השיר משחזר אגדת ילדים (הנזל וגרטל) והופך אותה לכדי תמונת צייד דרוך שבה ממתינים לטרף בדממה. למעשה הזמן קופא ביער השחור, השיר נכתב בלשון הווה - לטראומה אין תאריך – והרגע כמו היער משכפל עצמו מדור לדור. לנצח הנשימה נעתקת בחלחלה של רגע לפני / רגע אחרי האסון.
שדרה / יעל גלוברמן
בִּשְׂדֵרוֹת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, פַּרְטִיזָנִים זְקֵנִים
נְעוּצִים עַל סַפְסָלִים כְּמוֹ נֵרוֹת עֲקֻמִּים
דּוֹעֲכִים בִּזְרוֹעוֹת נְעָרוֹת פִילִיפִּינִיוֹת,
מְסַפְּרִים לָהֶן בְּפוֹלָנִית דְּבָרִים
שֶלא סִפְּרוּ חַיִּים שְׁלֵמִים לַיְלָדִים.
בְּעוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים תַּעֲבֹר פֹּה רַכֶּבֶת קַּלָּה.
פַּסֵּי בַּרְזֶל יָנוּחוּ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה
כְּמוֹ שׁוּרַת הֲלִיכוֹנִים שֶׁנִּשְמְטוּ לַדֶּשֶׁא הֶחָדָשׁ.
אֲנִי פּוֹסַעַת בַּקַּו הַמְּרֻסָּק
קְרָקוֹב-תֵּל אָבִיב-מָנִילָה.
בְּמֶרְחַק שְׁנֵי רְחוֹבוֹת מִכָּאן, אָבִי
שׁוֹתֵק בַּבַּית בֵּין תְּמוּנוֹת אִמִּי.
שְׁתִיקָתוֹ מִתְעַבָּה כְּמוֹ זְכוּכִית בַּקְבּוּק
שֶהַזְּמַן פָּקַק. אִם תִּשָׁבֵר, יִשָׁבֵר אִתָּה.
מַשֶׁהוּ חָזָק מִגַּעְגּוּעַ אוֹחֵז בִּי, מַסִּיעַ אֶת רַגְלַי
אֶל סַפְסַל הַעֵץ כְּמוֹ אֶל מַעְבֹּרֶת:
אִישׁ זָקֵן מְדַבֵּר, אִשָּׁה יָפָה קְרוֹבָה.
אֲנִי בָּאָה, מִתְיַשֶּׁבֶת בֵּין שְׁנֵיהֶם כְּמוֹ יַלְדָּה.
הוּא מְסַפֵּר. הִיא מְרִימָה אֵלַי עֵינַיִם.
אֲנִי מְבִינָה אֶת הַמִּלִּים שֶׁלוֹ.
אֲנִי יְכוֹלָה לְהָרִיחַ אֶת שְׂעָרָהּ.
מֶרְחַקִּים, שֶׁפַּעַם חָשַבְתִּי לַחֲצוֹת
מֻחְלָטִים עַכְשָׁו:
שְׁלֹשָה זָרִים יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל
כְּמוֹ בְּתַחֲנָה. הַשְּׂדֵרָה דּוֹהֶרֶת עַל פָּנֵינוּ
עוֹזֶבֶת, כָּמוֹנוּ, בְּלִי לָזוּז.
מתוך "אותו הנהר פעמיים", הליקון לשירה חדשה 2007.
נחתום את האנתולוגיה הקטנה הזו במין חוויה מתקנת לאילמות הכפויה - אחרי עשורים רבים מצליחים לעתים שורדי שואה לגשר על החלל ולשתף בחוויותיהם. התיקון כאן כמובן אירוני, שכן הדובר אינו אביה של המשוררת (שנותר שותק), אלא קשיש אקראי על ספסל, והנמענת נדמית להיות מטפלת פיליפינית שספק אם הבינה אותו. ועם זאת, חשה המשוררת וחשים גם הקוראים: הדיבור החומל מרפא, השיתוף עם אחרים יוצר קרבה ונחמה. ובאופן הזה, האנושיות שניסו הצוררים לגזול מבני האדם, יכולה לשוב ולזקוף את ראשה.
