הקושי להאמין: גם כשהזוועות מתרחשות בכפר הסמוך

אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש הראשון, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות.

 תלמוד בבלי, בבא בתרא, יב, ב

חכמינו אמרו זאת מפורשות: עם חורבן הבית הראשון ניטלה הנבואה האלוהית מאותם "אנשי מקצוע" מיוחסים מהמקרא, הנביאים, וניתנה מחדש לשתי קבוצות חדשות ומפתיעות, לשוטים ולתינוקות. אם כך, אולי אין זה מפתיע שאת ממדי ההרס שתביא איתה השואה לא היה ניתן לדמיין, בוודאי שלא לחזות. אבל גם בעת התרחשותה התקשו רבים מקורבנותיה להאמין שהיא תגיע אליהם; שאסון קולוסאלי שכזה בכלל אפשרי. הקושי הזה להאמין, לעיתים אפילו נוכח אזהרות מפורשות, חרץ את גורלם של רבים.

בעשרות השנים שחלפו מאז שהסתיימה, דורות של היסטוריונים הראו שהשואה עצמה הייתה פרויקט מתגלגל. מה שהתחיל כניסיון אלים לדחוק את יהודי גרמניה מהחיים האזרחיים בשנות השלושים בתקווה שיהגרו מהמדינה, התפתח לניסיונות גירוש והתפוצץ לבסוף עם התקדמות הצבא הגרמני באירופה, בשטחי ברית המועצות ובצפון אפריקה בשורה של כיבושים סוחפים. האימפריה הנאצית המתרחבת, אותו רייך שלישי בן אלף השנים שעליו הכריז אדולף היטלר, במקום שתסלק את היהודים משטחה, הגדילה במיליונים רבים את מספר היהודים תחת שליטתה עם הפלישה למזרח. השלטון הנאצי כבר לא יכול היה ליישם את התכנון לגרש בצורה הדרגתית ולאורך זמן מספר עצום כזה של בני אדם. הצעד הבא היה חייב להיות השמדה.

בספרו האוטוביוגרפי "הלילה" מספר אלי ויזל על מוישה השַׁמָּשׁ, יהודי בן עיירתו שעד הפלישה הגרמנית היה ספון כל כולו בתוך ספרי קבלה והגות יהודית, חובש בית מדרש שהעדיף לעסוק בעולמות העליונים מאשר במציאות היומיומית שמול עיניו. אותו משה, אשר "הצליח להגיע לדרגת מומחיות בניסיונו להיות חסר ערך ולא נראה", לא היה נביא. הוא לא חזה את החורבן שעמד להגיע. אך הוא שרד את הגל הראשון שלו.

תיאור מדויק יותר של משה יהיה עד. מרגע שניצל מבורות הירי עשה את דרכו חזרה אל עיירה סיגט שבה הכיר את ויזל הצעיר. השינוי שניכר בו היה קיצוני. נדמה שאיבד כל עניין בעיסוקיו המיסטיים הקודמים. "הוא חדל לזמר. הוא לא דיבר עמי על אלוהים ועל הקבלה אלא אך ורק על המראות אשר ראו עיניו".

מעתה, וכנגד כל המבקשים להשתיקו, כל שעניין אותו היה להרתיע ולהזהיר את בני קהילתו. אבל כמו קסנדרה נסיכת טרויה מהמיתולוגיה היוונית, כך גם משה השמש יכול היה רק להשמיע את האמת. בפועל, איש לא הקשיב לו ולא האמין לדבריו. בני העיירה חשבו שהוא רוצה לעורר בהם רחמים על גורלו, שהוא מדבר מתוך תעתועי דמיון ותו לא, ואפילו שהוא השתגע.

"אני עצמי לא האמנתי לו", העיד אלי ויזל, שהיה אז נער כבן 13.  

בספרו "למה? להסביר את השואה" התייחס ההיסטוריון פיטר הייז (Hayes) לשאלת הקושי להאמין. בהתחלה, טען הייז, קורבנות השואה התקשו להאמין למה שקורה סביבם, מהסיבה הפשוטה שמדובר היה באירוע חסר תקדים. הם ניזונו משמועות, חצאי ידיעות ולעתים רחוקות יותר אף מדיווחים של עדי ראייה שהצליחו לשרוד ולהימלט כדי לספר על מה שמגיע. אבל גם כשהמידע על המתרחש המשיך לזרום אליהם, בעוצמה ובתדירות גוברות, הקורבנות העתידיים מצאו לא פעם דרכים להכחיש את האמת. וכי איך יכלו אחרת?

הייז מספק דוגמה להכחשה. בעיירה הפולנית אוֹטְבוֹצְק החלו להגיע ידיעות על כך שכל יהודי סלונים הסמוכה נרצחו בידי הכובשים הנאצים. הזעזוע באוטבוצק היה עמוק, אך עד מהרה נמצאו סיבות והסברים להתרחשותו של הטבח ביהודי העיירה הסמוכה. יהודי אוטבוצק לא הכחישו שהטבח האיום התחולל, אך סירבו להאמין שהם הבאים בתור. אחד מתושבי העיירה כתב ביומנו שהדבר קרה ככל הנראה בגלל המיקום של סלונים בין אזור השליטה הגרמני (גנרלגוּבֶרנֶמַן) ובין אזור השליטה הסובייטי: אולי נרצחו כל היהודים כחלק מהמאמץ המלחמתי הגרמני, היות שהעיירה הייתה אחד מהמקומות הראשונים שכבשו הגרמנים במסגרת מבצע ברברוסה? אפשרות אחרת שהעלה ביומנו היא שיהודי העיירה סירבו לקבל את מרותם של הכובשים הגרמנים. איש באוטבוצק, כולל כותב היומן, לא העלה בדעתו שזוהי המדיניות הנאצית החדשה; שחיסול היהודים באורח מקומי יתרחב לכל אירופה, וישאף להתרחב לכל העולם, בכל מחיר.

מדוע התקשו יהודים רבים כל כך להאמין במה שקרה סביבם ועמד לבלוע אותם? ומה ניתן ללמוד מכך על הטבע האנושי? את התשובה לשאלה הזאת נשאיר להיסטוריונים ולפסיכולוגים. במקום זה, נסיים בציטוט נוסף מתוך "הלילה" של ויזל. הפעם מדובר ברגע שבו מוישה השמש הפך למורה של ויזל הצעיר בנבכי תורת הסוד העברית, כמה חודשים לפני שניצל זמנית מן הזוועות: "מיום זה ואילך נפגשנו לעתים קרובות. הוא הסביר לי בכוונה רבה כי כל שאלה טומנת בחובה כוח אשר אינו נכלל בתשובה..."