כשאחד מענקי הספרות העולמית ניסה להיכנס לראשו של נאצי

בשנת 2006 יצא לאור הרומן "נוטות החסד" של הסופר היהודי-אמריקאי ג'ונתן ליטל, רומן עב כרס שהוא אחד הניסיונות הספרותיים המפורסמים ביותר לדמיין את המתחולל בראשו ובנפשו של תליין נאצי. עשרות שנים לפני כן לקח על עצמו אחד מענקי הספרות העולמית משימה דומה. חודשים ספורים לאחר קריסתו של הרייך השלישי ובטרם נודע היקף הזוועות של הנאציזם, חיבר חורחה לואיס בורחס טקסט דחוס ומסחרר בשם "רקוויאם גרמני".

הסיפור הבדיוני הוא דיווח של הקצין הנאצי אוֹטוֹ דיטְריך צוּר-לִינדֶה, המעיד על עצמו זמן קצר לפני שהוא "עובר לממלכת המוות", לפני שהוא מוצא להורג כפושע מלחמה עם כניעתה של גרמניה הנאצית בתום המלחמה. בעדותו הקצרה, המשתרעת על  פני שבעה עמודים בתרגומו של יורם ברונובסקי, צור-לינדה לא מבקש להצדיק את עצמו, לא להתנצל על מעשיו ולא לכפר עליהם. כפי שהוא כותב מפורשות בפתח דבריו, "איני מבקש לי מחילה, שהרי אין בי אשמה, אבל רצוני שיבינו אותי."

צור-לינדה מתחיל בפירוט העץ המשפחתי שממנו הוא מגיע, כדרך לציין את שורשיו האריסטוקרטיים, להבהיר שהוא בשר מבשרה של גרמניה ולא עיוות שלה. גרמניה עבורו היא המראה של העולם, היא משקפת את כל מה שפגום בו, בעולם, ומה שפגום בעולם מעל הכול הוא המוסר היהודי-נוצרי שהנאציזם הגיע להכחיד. אם האנושיות והחמלה היא צד אחד של האדם, האלימות והמלחמה היא הצד השני. המפלגה, היא המפלגה הנאצית, העמידה את הצד השני, האפל, במרכז פעילותה, העשייה שלה, הפילוסופיה שמנחה אותה.

ערב מלחמת העולם השנייה חטף צור-לינדה שני כדורים ברגלו "מאחורי בית הכנסת" בעיירה טילזיט, פציעה שחייבה את כריתת רגלו ושינתה כליל את מסלול שירותו. לאחר הפציעה הוא בחר לשרת את המפלגה, ואת האידיאל הנאצי, בדרך אחרת: לא בגבורה בקרב - כי, כדבריו, המטלה שלקח על עצמו רסקולניקוב גיבור "החטא ועונשו", רצח בעלת הבית שלו, קשה לאין ערוך מכל כיבושי נפוליאון יחדיו - אלא בבתי הכלא ובמחנות הריכוז וההשמדה. בעקבות ההבנה הזאת, צור-לינדה מונה לסגן המנהל של מחנה הריכוז בטארנוביץ, שם נספו יהודים רבים תחת ידיו, וביניהם המשורר הבדיוני דוד ירושלים שצור-לינדה מעיד באריכות שהעריך את יצירתו הספרותית מלאת השמחה הפשוטה ואהבת החיים.

"בסערת הקרב, בין צעקות המפקדים להמולה הכללית, תמורה זו היא דבר שכיח; לא כן בצינוק נאלח, שם מפתה אותנו בחיבוביה הנושנים החמלה הערמומית." צור-לינדה מציין שהעידן הנאצי שווה ערך לימיהן הראשונים של האסלאם או הנצרות; שהנאציזם הוא לא פחות ממהפכה שלמה בעתיד העולם, כזו המחייבת את הגעתם של "בני אדם חדשים". צור-לינדה מעיד שהיה מוכן להיות האדם החדש הזה ולשרת במלאכה הקשה ביותר עבורו, במחנות ובבתי הכלא: לענות, להרעיב ולהשמיד יהודים חסרי ישע, שלפי האמונה הנאצית הביאו את המוסר האנושי הפגום לעולם.

בטקסט דחוס ומסחרר זה, וכאלה הם כל הטקסטים של בורחס, ביקש הסופר הארגנטינאי לעשות את מה שהנאצים עצמם לא עשו אחרי המלחמה: לכתוב את עדותו של הנאצי האידיאלי - "נאצי אפלטוני", כפי שכינה זאת בורחס בריאיון – רוצח ומענה המאמין בכל ליבו וישותו בעיקרי התורה הנאציונל-סוציאליסטית, רוצח שגם עם קריסתו של הרייך השלישי לא יישבר, לא יצטדק ולא יטען במשפטו שהוא רק ביצע פקודות כמו שטען אדולף אייכמן, או שיתייחס בביטול לזוועות שביצע בטענה שזהו מחיר המלחמה וההתפשטות הטריטוריאלית כפי שטען הרמן גרינג. מעל לכול, הסיפור מכוון לחשוף את מה שעומד בבסיס האמונה הנאציונל-סוציאליסטית, כפי שהבין אותה אחד מענקי הספרות העולמית, אדם שלמרות שלא היה יהודי בעצמו, נלחם כל חייו למען זכויותיהם. בורחס ראה בנאציזם התגלמות הברבריות האנושית בשיא רצחניותה, פילוסופיה ותיאולוגיה רעילות שכולן קידוש האלימות. 

גיבור "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, קצין האס-דה הבדיוני מקס אואה, הוא אדם דוחה והרסני שניצב בסך הכול אדיש כלפי זוועות ההשמדה. מבקרי ספרות והיסטוריונים רבים כבר הצביעו על כך שהפילוסופיה שעומדת בבסיס הרומן מתכתבת ישירות עם התזה של חנה ארנדט על הבנאליות של הרוע: התליין המבצע את עבודתו ללא עניין רב, באדישות, ובעיקר – ללא כל תשוקה. לא כך עבור צור-לינדה ועבור בורחס מחברו. עבורם, הנאצי מבקש להשמיד את העם היהודי לא כי אלו פקודות שקיבל, אלא מתוך תשוקה אמיתית למעשה. גם אם הוא מוצא את עבודתו קשה ולא נעימה, הוא מאמין שרצח העם שהוא לוקח בו חלק מטרתו "להלביש מחדש את האנושות". האויב היהודי הוא כמעט תמונת מראה עבור הנאצי: הוא משקף עבורו את המצפון, את האנושיות, את החמלה, ובאופן אירוני גם את המוסר הנוצרי הכנוע שאיים לחסל את גרמניה. לכן, מגיע צור-לינדה למסקנה בסוף הסיפור, אין זה משנה שגרמניה הפסידה במלחמה ובריטניה ניצחה. כל עוד האלימות והברבריות ישלטו בעולם – גרמניה הנאצית מימשה את תפקידה ההיסטורי.  

היו שראו את הסיפור הקצר הזה של בורחס כמשל מוסרי על התפרקות הערכים של גרמניה הנאצית: לא השנאה האנטישמית הישנה, הנוצרית, היא שהניעה את גלגלי השואה; הייתה זו דווקא ההתפרקות מסט הערכים היהודי-נוצרי שאיפשר את הנורא מכול. בורחס, ביצירתו התמציתית והחדה, הצליח ללכוד את מהות הרוע הנאצי בדרך שהקדימה את זמנו. בניגוד לגישות פסיכולוגיות או היסטוריות שביקשו להסביר את פשעי הרייך השלישי מתוך חולשה אנושית, צייתנות עיוורת או אדישות מוסרית, הוא מצייר דמות של נאצי אידיאולוגי טהור — כזה שפועל מתוך אמונה עמוקה, תשוקה ואף מסירות לרעיון ההשמדה. דרך מילותיו של צור-לינדה, בורחס לא רק מציב מראה - קשה לצפייה אך מדויקת - לתהום הרוחנית של הנאציזם, אלא גם מזהיר מפני חזרתה של אותה תפיסה רצחנית בצורות חדשות.

מעבר לחשיבותו הספרותית, "רקוויאם גרמני" נותר תזכורת מצמררת לכך שהנאציזם לא היה רק מערכת של פקודות וציות, אלא גם חזון אפל של עולם חדש, שראה באלימות ובברבריות את הדרך אל הגאולה.