שורד השואה שראה בנאצים בני אדם: דן פגיס ושירו "עדות"

לאחר השואה נהגו על לדבר על הרוע הנאצי כעל רוע לא אנושי, ועל הנאצים עצמם כעל מפלצות שאין להם חלק באנושות. בדימוי הציבורי נהפכו הנאצים כמעט לשדים, ומנהיגם אדולף היטלר – לשטן המהפנט את שומעיו באמצעות לשונו החלקה ונוטפת הארס ועיניו השחורות ורבות העוצמה. תושביה של מדינת ישראל הצעירה, שרבים מהם היו ניצולי שואה, התקשו לחשוב על הנאצים במושגים אנושיים, לראות אותם כבני אדם בעלי היגיון ורגשות. במשפטו של אדולף אייכמן ב-1961 הופיע הרוצח הנורא, שהורה ופיקח על רצח מיליונים, בתור פקיד זעיר ובורגני, אדם אפור ורגיל, קטן, קטנוני ועצבני, ובהרבה מובנים נראה והתנהג כמו אדם מן השורה. זה מה שהוביל את חנה ארדנט, שסיקרה את המשפט עבור המגזין האמריקני הניו יורקר, לפתח את התזה של הבנאליות של הרוע. למרות זאת, גם אחרי משפט אייכמן המשיכה החברה הישראלית לדבוק בדימוי של הנאצים כבלתי אנושיים.

לא כך חשב שורד השואה דן פגיס. בשנת 1970 יצא לאור ספר שיריו "גלגול" ובו השיר "עדות":

לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט

הָיוּ בְּנֵי אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם.

אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרָאוּ בְּצֶלֶם.

אֲנִי הָיִיתִי צֵל.

לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר.

וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מַה שֶׁיָּמוּת.

וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִיל, כָּחֹל,

מְפְיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵל:

עֲשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל

שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת.

בסוף 1941 גורש דן פגיס מעירו רדאוץ שברומניה, ברכבת וברגל, אל מחנה לעבודת כפייה, עם עוד עשרת אלפים יהודים. לא כל המגורשים שרדו את המסע. אלה שהגיעו למחנה חוו רעב, קור ומחלות. כשני שלישים מהם נספו.

כשגורש היה דן פגיס בן עשר. אמו מתה כשהיה בן ארבע ואביו עלה לפני המלחמה לארץ ישראל. הוא נותר ברומניה עם סבו וסבתו, וגורש עמם. הסב נספה במחנה ודן שרד ארבע שנים במחנה עם סבתו. בגיל 16 עלה לארץ ישראל.

פגיס היה קורבן של האנטישמיות הרומנית ולא של הנאציזם הגרמני, וכך גם כ-400,000 יהודים רומנים, אוקראינים ואחרים שנספו במחנות ובגטאות טרנסניסטריה תחת שלטון הרומנים. ועם זאת בשירו התייחס פגיס לסמלים המובהקים של הנאצים הגרמנים דווקא: "מַדִּים, מַגָּפַיִם." הוא מחה על הקביעה שהנאצים ויתר הרודפים בשנות השואה היו זרים לחוויה האנושית. ההפך: "הֵם בְּהֶחְלֵט הָיוּ בְּנֵי אָדָם". אם הנאצים היו חייזרים - לא חלק מהמין האנושי ומהטבע האנושי - פירוש הדבר הוא שאין מה ללמוד מההיסטוריה. הדרך היחידה שבה נוכל ללמוד מההיסטוריה היא להבין שגם הרוצחים היו בני אדם; שרבים מהם קמו בבוקר לעבודה, התגלחו, נשקו לשלום לאישה ולילדים, פיקדו על רצח עשרת אלפים איש בגז או רצח אלף איש בירי, ובערב חזרו הביתה, תלו את המעיל וישבו לארוחת ערב עם המשפחה, אחרי מה שהחשיבו בתור "יום קשה בעבודה".

"עדות" של פגיס עשוי להיקרא כשיר מחאה; מחאה על כך שאיננו יכולים להבין איך הנאצים, שאחרי ככלות הכל היו בני אנוש, פעלו בצורה כה בלתי אנושית.

כדי לטעון שגם הנאצים היו בני אדם, נסוג פגיס, בלית ברירה, אל מכנה משותף רחב, הלבוש: "מַדִּים, מַגָּפַיִם." פגיס ידע שהניסיון להסביר נועד לכישלון: "אֵיךְ לְהַסְבִּיר."

פגיס כתב על הרוצחים: "הֵם נִבְרָאוּ בְּצֶלֶם". לעומת זאת, לעצמו קרא "צל": "אֲנִי הָיִיתִי צֵל." לספר השירים הראשון שלו, שראה אור ב-1959, קרא "שעון הצל". הוא כינה את עצמו גם "מערבולת אבק" (בשיר "המגדל") "אחר ופגום שוליים ... עוטה זרותי כמעיל" ושוב - "צֵל" (בשיר "מוכן לפרדה"). בשירו "המסדר", כשתיאר איך התחמק מהמוות, דימה את עצמו לצל: "מוֹחֵק אֶת צִלִי. לֹא אֶחְסַר, אָנָּא. הַחֶשְׁבּוֹן יַעֲלֶה בִּלְעָדִי". שרק לא ישימו לב אלי. רק כך אצליח להתחמק מהמוות. פגיס הנגיד בין המילים "צֶלֶם" ו"צל", וכך לכאורה אמר שהוא-עצמו, שהפך לצל, נחשב בשנות השואה פחות מאדם, פחות מצֶלֶם. בעוד שהנאצים היו ונותרו בני אדם, הם ביקשו להפוך את קורבנותיהם היהודים לצללים, ללא אנשים – "חיים שאינם ראויים לחיותם", כפי שאמרו בניסוח קר ופסאודו-ביולוגי בהקשר אחר, על הנכים. האם הצליחו לפגוע עד כדי כך בדימוי העצמי של חלק מקורבנותיהם? האם עד יום מותו ראה פגיס את עצמו קורבן, הרגיש שהשואה רמסה ומחקה אותו?

ואם פגיס זר, צל, אולי דווקא הקצין הנאצי שחור המגפיים הוא זה שמייצג את חוקיותו של העולם, שמבין את העולם טוב יותר? אחרי הכל, הכוח לצדו. ומי יודע, אולי הוא מייצג גם את המוסר השולט בעולם?

אחרית חייו הקצרים של דן פגיס היתה שלווה ופוריה: הוא היה נשוי, גידל שני ילדים והיה חוקר שירת ימי הביניים באוניברסיטה העברית. ובכל זאת, צל קורותיו בשואה רבץ עליו כל חייו. אשתו עדה כתבה שפגיס "הניח לו להמית את עצמו יום-יום כמעט כל שנותיו." בשירתו לא הניח לזיכרון לחמוק. הוא התעקש לשוב אל הטראומה שלו.

ובכל זאת, פגיס הצליח להערים על הרוצחים. בשירו "אוטוביוגרפיה" כתב:

‫אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִלּוּ שֶׁבַע פְּעָמִים

אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת

אֲנִי יָכוֹל.

הוא מת רבבות פעמים, ולכן לא נשאר בו "מַה שֶׁיָּמוּת". הוא הפך ל"עָשָׁן כֹּל יָכוֹל / שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת".

את "עדות" כתב פגיס 26 שנה לאחר שחרורו ממחנה העבודה הרומני בשואה. האם אדם אינו יכול לברוח מעברו?

16 שנה לאחר פרסום השיר "עדות" נפטר פגיס ממחלה והוא רק בן 55. לו היה חי עוד, איך היה מתאר את מחיקת הקורבן, את הפיכתו לצל? האם היה ממשיך ומחדד דימויים שונים של הרוצחים והקורבנות, מורכבים יותר מהסטראוטיפים שבתודעתם של רוב הישראלים? פגיס הלך בטרם עת. אנו יכולים רק לשער - ולחזור אל שיריו, שמתפקדים כעדות לחוויית השואה ולמחיקת האדם בה.

קראו עוד על דן פגיס, באתר יד ושם.