השילוחים, כמו רכיבים נוספים של הפתרון הסופי, הם דוגמה לשימוש שמדינה עושה בטכנולוגיה מודרנית ובתשתית בירוקרטית, כגון מערך היסעים להמונים, רשת מסילות ברזל הפרוסה על פני אירופה כולה ושיטות ארגון ולוגיסטיקה מתקדמות. זה היה מהלך שיטתי, ולעיתים קרובות הוא הסתיים בתוך ימים ספורים ברצח היהודים המגורשים בבורות ירי ובתאי גזים.
הוצאתו לפועל של שילוח שכלל אלפי יהודים, הצריכה שיתוף פעולה ותיאום בין גופים שונים בגרמניה, ובהם שירותי הביטחון הנאציים, משרדי ממשלה (כדוגמת משרד התחבורה, משרד החוץ ומשרד האוצר), רשויות מקומיות וחברת הרכבות. הוצאתה לפועל של מדיניות הגירושים אל מחוץ לגבולות גרמניה הייתה תלויה גם בשיתוף הפעולה של הרשויות במדינות הציר ובמדינות הגרורות. גם באזורים שהיו כפופים לשלטון הכיבוש הגרמני הסתייע מערך השילוחים וגירוש ההמונים במשטרה המקומית ובכוחות עזר אחרים מקרב האוכלוסייה המקומית.
עובדה זו מרחיבה את מעגל המעורבים במבצע השילוחים הנרחב והמורכב, ומחילה את האחריות גם על בעלי תפקידים בדרגים הנמוכים, כגון נהג הקטר של רכבת הגירוש או הפקיד בחברת הרכבת שהזמין קרונות או תכנן את לוח זמני הנסיעה.
ביצוע השילוחים בערים מרכזיות באירופה, כגון וינה, פריז, ברלין ואף בערי שדה, התרחש לעיתים באופן גלוי. האוכלוסייה המקומית הלא־יהודית יכלה לִצפות בשכניה היהודים המוּצאים מבתיהם ומובלים אל מקומות האיסוף ואל תחנות הרכבת, וכן ביציאת הרכבות לדרכן. זאת, שלא כבשלבים אחרים בפתרון הסופי, שאותם ביצעו הגרמנים בחשאי או במקומות נידחים יחסית.
במקרים רבים אילצו שירותי הביטחון הנאציים את הנהגת הקהילות היהודיות להשתתף בארגון השילוח. הם הטילו עליהם להכין רשימות של שמות המיועדים לגירוש, וכן לספק שירותים לוגיסטיים שונים, כגון מזון או כלי עבודה למגורשים. שיתוף הפעולה שנכפה על ההנהגה היהודית לשם הוצאתן לפועל של תוכניות מבצעיות היה אחד מסימני ההיכר שאפיינו את הפעילות הנאצית.
