ב-12 באוגוסט 1942 התקיימה בגטו אקציה שכונתה "הפונקט הגדול". היהודים הצטוו להתייצב בשעה שמונה בבוקר לפני בנין הקהילה, לצורך רישום ומיון. הם התייצבו כפי שהצטוו, רובם לבושים בגדי חג. המיון החל בשעה עשר בפיקודו של פרידריך קוצ'ינסקי (Friedrich Kochinsky) מארגון שמלט, שהיה נציגו של קצין הגסטפו דרייר (Dreier), הממונה על הגירושים מזגלמביה ביום ההוא. היהודים חולקו לשלוש קבוצות: בעלי תעודות, בעלי משפחות שאחד מהן או יותר היה בעל תעודת עובד, ומבוגרים או משפחות בעלות ילדים.
מבין 3,000 היהודים שהתייצבו לסלקציה בשעות הבוקר הוחזרו כ-1,500 איש לבתיהם. השאר נועדו לגירוש. הם הושארו בלילה בכיכר תחת משמר. בזכות הגשם החזק ברחו כמה אנשים מהכיכר והתחבאו. אלה שנותרו בכיכר גורשו למחרת לגטו בנדין, שם שוכנו בבית יתומים ומשם גורשו לאושוויץ, כנראה ב-17 באוגוסט, עם יהודים מבנדין ומסוסנוביץ.
היהודים בקבוצת העובדים שנותרה בדומברובה גורניצ'ה (Dąbrowa Górnicza) רוכזו בגטו, וזה נסגר לאחר האקציה. הממונה על תושבי הגטו היה פולקסדויטשה, פולני ממוצא אתני גרמני. הצפיפות בגטו היתה גדולה מאד - בחדר אחד התגוררו שש עד שבע נפשות בממוצע.
גם לאחר סגירת הגטו נמשך שילוח היהודים למחנות עבודה. בסתיו 1942 הועברו כ-650 יהודים מהגטו למחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko-Kamienna).
אחרוני היהודים בדומברובה גורניצ'ה – כ-1,000 בני אדם – גורשו ביולי 1943 לגטו שרודולה (Srodula) בסוסנוביץ. רובם גורשו משם לאושוויץ עם יהודי סוסנוביץ, ומיעוטם הועברו למחנות עבודה.
בתום השואה שרדו כ-300 מיהודי דומברובה גורניצ'ה, כמעט כולם במחנות העבודה השונים. במהלך השנה שלאחר תום המלחמה עזבו כמעט כולם את דומברובה גורניצ'ה ועברו מערבה בנתיבי "הבריחה", למחנות העקורים באזור השלטון של בעלות הברית המערביות בגרמניה.
