בדצמבר 1939 הטילו הגרמנים על המועצה היהודית לשלם כופר גבוה בזהב, בכסף ובמזומן. כדי להבטיח את התשלום, עצרו הגרמנים בני ערובה והחזיקו אותם בכלא בסוסנוביץ. כעבור חודשים מעטים החלו הגרמנים בהחרמת רוב החנויות של יהודי העיר והעברתן לידי השלטונות הגרמניים.
בסוף 1939 או בתחילת 1940 הובאו לדומברובה גורניצ'ה כ-700 יהודים שגורשו מאוסטריה, צ'כוסלובקיה ושלזיה, ומספר היהודים בעיר עלה לכ-6,300. בתקופה זו החל גיוסם של מאות צעירים יהודים לעבודות כפייה ושילוחם למחנות עבודה בגרמניה לפי רשימות שערך היודנרט, בהוראת הגרמנים. גירושים אלה נמשכו עד חיסול הקהילה היהודית בעיר.
ב-1940 הוקם בדומברובה גורניצ'ה גטו פתוח שכלל את הרחובות פולנה (Polna), שופן (Chopin) ואוקיזייה (Okizeja). יהודים רבים הועסקו בעבודת כפייה בעיר וכן בפלוגות עבודה שעסקו בפינוי השלג. כ-2,000 מיהודי העיר עבדו בבתי המלאכה שהוקמו לפני המלחמה בהוטה בנקובה, אזור התעשייה של דומברובה גורניצ'ה, וייצרו מוצרים עבור הצבא הגרמני.
באוקטובר 1940 נשלחה קבוצה של כ-400 גברים יהודים מהעיר למחנה גרוס-מסלוויץ (Gross-Masselewitz ,כיום באזור Meuselwitz שבגרמניה, ליד לייפציג). לפני צאתם קיבלו המגורשים חבילות סיוע מהיודנרט המרכזי שבסוסנוביץ. בנובמבר 1941 נשלחו 450 צעירות יהודיות למחנות עבודה בגרמניה ובמרס 1942 גורשה קבוצת בעלי מלאכה יהודים מהעיר לסוסנוביץ.
בשנת 1940 נפתח בדומברובה גורניצ'ה, בכספי ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב, מטבח ציבורי ובו חולקו מדי יום כ-1,000 ארוחות לעובדים יהודים ובני משפחותיהם. עוד נפתחו בעיר בתקופה זו מרפאה ובית ילדים בניהול שתי גננות, בו גרו כ-50 ילדי עניים. הגטו לא היה סגור בתקופה זו ורבים מתושביו היו יוצאים לעבודה בעיר מדי יום. עקב כך היו תנאי החיים בדומברובה גורניצ'ה נוחים יותר בהשוואה ליישובים אחרים בתחומי פולין הכבושה.