ב-29 ביוני 1941, משמרות גרמניים ורומניים, עם אזרחים, אילצו יהודים לצאת מבתים ומקלטים ולצעוד בידיים מורמות למפקדת המשטרה. רבים מהיהודים נורו בבתיהם או ליד הבתים. אחרים נרצחו בדרך בידי חיילים ואזרחים, באבנים, שוטים ומוטות ברזל. יהודים אחרים נעצרו בתחנות משטרה אחרות וגורשו מהעיר.
חצר מפקדת המשטרה התמלאה באלפי יהודים, בהם מנהיגי הקהילה. ראש הקהילה מחה בפני השלטונות הרומניים והגרמניים על המאסרים, העינויים וההרג. נאמר לו שהיהודים אותתו לאויב וירו באנשי צבא גרמניים. העצירים אולצו לעבור בין שורות של חיילים גרמנים ורומנים שהיכו אותם. רבים נרצחו או נפצעו קשה. אחר הצהרים החלו הרומנים והגרמנים לירות ביהודים שבחצר, מהבתים שמסביב, מהגגות ומהחלונות. אלפי יהודים נהרגו, בהם יהודים שניסו להימלט בקפיצה מעל גדר החצר.
רכבות המוות
2,500 מהעצירים ששרדו בטבח הובלו בערב לתחנת הרכבת, חלקם פצועים. ליד התחנה הצטוו לשכב על הארץ ללא תנועה, פניהם למטה. מי שהרים ראש נורה. בחצות נדחפו היהודים לקרונות בכידונים, לעתים 150 איש בקרון. פצועים שהתקשו לעלות לקרון, נרצחו. למחרת, ב-30 ביוני 1941, הובאו לתחנה עוד כ-1,900 יהודים שהיו במפקדת המשטרה בעת הטבח, או שנאספו בעיר. הם הועלו על רכבת שנייה ונדחסו לקרונות. הדלתות ננעלו ולחלונות הוצמדו קרשים.
הרכבת הראשונה יצאה בליל 29 ביוני ועליה כ-2,400 יהודים. היא נסעה הלוך ושוב במשך כיממה, בין כמה יעדים. הכלואים לא קיבלו מים ורבים גוועו בצמא. היו שנחנקו למוות והיו שאיבדו את שפיותם. בטרגו פרומוס הורדו 200 יהודים מהרכבת, הוצעדו לבית הכנסת וחיילים רומניים וגרמניים הכו ושדדו אותם. מהרכבת פונו כ-650 גופות. ב-1 ביולי הוחזרו היהודים לרכבת, שהמשיכה בנסיעתה.
הסיוע ועונשו
ב-2 ביולי הגיעה הרכבת לעיר רומאן. בתחנת הרכבת נכחו ויוריקה אגאריצ'י, יושבת ראש הצלב האדום המקומי, וקולונל גראור, מפקד חיל המצב המקומי. כששמעו זעקות מהקרונות ניגשו לרכבת, ועל אף התנגדות השופט שפקד על הרכבת שברו את מנעולי הקרונות וציוו על חיילים להביא דליי מים. אגאריצ'י הודיעה למנהיגי הקהילה היהודית בעיר על המצב, ואלה הביאו מזון ובגדים לכלואים. אגאריצ'י הורתה להוציא עשרות גופות מהקרונות ולסייד את הקרונות. את השורדים שלחה לבית מרחץ סמוך. כעבור שעות אחדות פוטרה אגאריצ'י בלחץ חברות ועד הצלב האדום וסגן ראש העירייה.
היהודים הועלו שוב על הרכבת, וזו המשיכה בנסיעתה. בתחנות הבאות הורדו עשרות גופות נוספות.
סוף מסע המוות
ב-6 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לקלראשי. מבין 2,400 היהודים שהועלו עליה ביאסי, נספו כ-1,400. השורדים קיבלו עזרה מהקהילה המקומית ומאיחוד הקהילות בבוקרשט, אך עוד כ-30 איש נפטרו לאחר שהורדו מהקרונות.
ב-30 באוגוסט הוחזרו ליאסי 980 ניצולים. ברכבת השנייה, שיצאה מיאסי ב-30 ביוני, נספו כ-1,200 יהודים עד שהגיעה הרכבת לפודו אילואיי. צוענים ואיכרים הפשיטו את המתים ועקרו שיני זהב מפיהם. כ-700 היהודים ששרדו נקלטו בבתיהם של יהודי פודו אילואיי.
אחרי הטבח ביאסי נשלחו עצורים יהודים לנקות את העיר משרידי ההרג. הרחובות וחצר מפקדת המשטרה נשטפו מהדם. שירות הניקיון אסף את החללים במשאיות אשפה והעבירם לבית העלמין ולבורות שאחדים מהם הוכנו מראש. עובדי כפייה, רובם יהודים, אולצו לקבור את המתים בקברי אחים. במהלך פעולות אלה נרצחו עוד כ-50 יהודים.
ב-1 ביולי האשים אנטונסקו יהודים בקשר עם מרגלים סובייטיים והודיע שביאסי נורו 500 יהודים קומוניסטים שירו מבתיהם על חיילים גרמנים ורומנים. ראש שירות הביטחון ברומניה כתב לאנטונסקו שהאוכלוסייה היהודית חפה מפשע ונפלה קרבן לעלילה גרמנית בשותפות עם הלגיונרים. הגרמנים אמרו לו שחייליהם נפצעו בהתקפות של יהודים. הוא ביקש לבקר את הפצועים בבתי חולים, אך הגרמנים סירבו. כשראו שהוא עומד לחשוף את השקר, הכריחו אותו לעזוב את יאסי.
ביאסי וברכבות המוות נרצחו 12,000-10,000 יהודים, בהם תעשיינים אמידים ובעלי מלאכה זעירים, סיטונאים וקמעונאים, עורכי דין, מורים, רופאים, מהנדסים, ראשי התנועה הציונית, מנהיגי הקהילה, סטודנטים ותלמידים.
