בקהילה היהודית היה רוב לציונים. יושב ראש ועד הקהילה היה איש המזרחי, הרב ד"ר אהרון בר נוּרוֹק. בשנת 1928 מינתה הקהילה את הרב מנחם איסר פולונסקי שכיהן עד חיסול הקהילה. ב"כאר-שול", בית הכנסת המרכזי, היו כאלף מקומות למתפללים ופעלו בו מקהלה, חזן ומנצח. עוד פעלו בעיר בתי מדרש ותפילה ולצידם מוסדות גמילות חסד.
חברת "אוזה" (OSE) ניהלה גן לילדי מהגרים יהודיים שעברו בלייפאיה וסיפקה בחינם לילדים ולהוריהם טיפול רפואי, הדרכה רפואית ועשרות אלפי ארוחות מדי שנה. בעיר פעלו בית חולים, מרפאה, בית מרקחת ובו תרופות מסובסדות לעניים ובית החלמה לחולי שחפת. הג'וינט ואגודות מקומיות סייעו לילדים, חילקו מזון, בגדים וארוחות, החזיקו בתי ספר וארגנו קייטנות וקופות אשראי וגמ"ח (גמילות חסדים).
בלייפאיה פעלו צעירי ציון, הציונים הסוציאליסטים, הציונים הכלליים, המזרחי, מספר ארגונים רוויזיוניסטים (ובהם ארגוני נוער ונשים), מפלגת העם ("פולקס פארטיי"), הבונד ועוד מפלגות יהודיות ולרובן ספריות, מועדוני תרבות ותנועות נוער. ארגונים ציוניים-חלוציים פעלו בעיר, בהם החלוץ והשומר הצעיר. לארגוני הספורט מכבי, מכבי הצעיר והכוח היו מגרש ספורט, מועדונים ולהקת דרמה. בלייפאיה יצאו לאור ארבעה עיתונים יהודיים בפרקי זמן שונים. בתחילת שנות השלושים הצביעו כשליש מיהודי העיר בבחירות לקונגרס הציוני.
בעיר פעלו תלמוד תורה, בית ספר יהודי ביידיש שצורף לרשת הלימוד היידישאית ציש"א ובית ספר עממי בגרמנית בו הוחלפה שפת ההוראה לעברית בלחץ התנועות הציוניות. רשת "תרבות" הפרטית ואגודת ישראל החזיקו בתי ספר נוספים. בעיר היו בתי ספר וגימנסיות ממשלתיות ופרטיות ברוסית, גרמנית ויידיש, בהם בית ספר שהעניק הכשרה מקצועית לפליטים מגרמניה הנאצית. בשנות השלושים גדלה בלייפאיה השפעתו של הארגון הפשיסטי והאנטישמי הלטבי "פֶרקוּנקרוסט" (צלב הרעם). בשנת 1934, עם עלייתו לשלטון של אולמאניס (Ulmanis) הלאומני, חוסלה הקהילה. בתי הספר היהודיים אוחדו ומורים תומכי הבונד פוטרו ונאסרו. אגודת ישראל התחזקה והקימה ארגוני נוער ונשים, ארגונים דתיים ומוסדות חינוך.
עד מלחמת העולם השנייה היגרו מלטביה כרבע מיהודי לייפאיה.
