כלכלה ומסחר
במאה ה-19 הופק בנדבורנה מלח ממעיינות. במקום התגלה נפט, נקדחו בארות והוקם בית זיקוק. רוב יהודי נדבורנה עסקו במסחר ובמלאכה. בין היתר סחרו בדגן, עצים, ביצים, עופות ופטריות. בין היהודים בעיר היו סנדלרים, חייטים, פחחים וזגגים, והם שרתו את תושבי העיר ואיכרי הסביבה.
לקראת סוף המאה היתה נדבורנה מרכז אזורי חשוב ליצוא תוצרת חקלאית ולתעשיית עצים. יהודים היו בעלי מפעלים ועסקים רבים, בהם בארות נפט, בתי זיקוק, מנסרות וטחנות קמח, מבשלת בירה ובית חרושת לגפרורים. בעיר ישבו רופא יהודי ושלוש מיילדות.
בשרפה שפרצה בעיר ב-1907 עלו באש כ-100 בתי יהודים, מספר בתי כנסת ובתי תפילה. הקהילה התאוששה והשתתפה בפיתוח ענף הקיט בנדבורנה. יהודים החזיקו בתי מלון, מסעדות, את רוב בתי המרזח ואת רוב ענף העגלונות. כ-100 פועלות יהודיות עבדו במלאכה ביתית, בעיקר באריגה ובטוויה. קבוצת זבנים התארגנה להשגת שיפור בתנאי העבודה והוקמה קופת אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה.
במלחמת העולם הראשונה נפגעה כלכלת הקהילה היהודית. לאחר המלחמה נעשו ניסיונות לשקמה. בראשית שנות העשרים הוקם מפעל לעיבוד עץ בבעלות יהודית, שסיפק עצים לייצור ארגזים ולייצוא. יהודים רבים התפרנסו ממפעל זה, ועבדו בו חלוצים מפלוגות ההכשרה בעיר. בעיר פעלה חברת "פורסטה", שחכרה יערות מהממשל הפולני לשם כריתת עצים והכנתם לייצוא. בעלי סניף החברה בעיר, מנהליה ועובדיה היו יהודים. בשנת 1939 הוקם בנדבורנה בית חרושת לזכוכית ובו עבדו 40 פועלים יהודים.
רוב הסוחרים היהודים בעיר היו מאורגנים באיגוד הסוחרים "אחוה". בעלי מלאכה היו מאורגנים באיגוד "יד חרוצים". קופת גמ"ח סייעה לסוחרים ולבעלי מלאכה ובשנות השלושים נתנה עשרות הלוואות מדי שנה.
בשנות השלושים שבה וגברה האנטישמיות בעיר ובסביבתה. רוכלים יהודים הותקפו ופולנים, בעלי אחוזות ובעלי מפעלים, קראו לא להעסיק עגלונים יהודים. בשנת 1937 הופסק החוזה הממשלתי עם חברת "פורסטה" בהתערבות חוגים אנטישמיים אוקראינים ופולנים, והעובדים היהודים בחברה פוטרו. ערב מלחמת העולם השניה פעלו באזור לאומנים אוקראינים שפגעו ביהודים מעת לעת.
פוליטיקה
מסוף המאה ה-19 פעלו בנדבורנה סניפי מפלגות ציוניות רבות וכן סניפים של אגודת ישראל והבונד. מספר צעירים יהודים בנדבורנה תמכו במפלגה הקומוניסטית. המפלגות הציוניות פועלי ציון, הציונים הכלליים, הרוויזיוניסטים, המזרחי והפועל המזרחי קיימו איגודים מקצועיים, איגוד אקדמאים, הרצאות, מופעים, תנועות נוער ואף הכשרות חלוציות שחלוציהן עבדו במפעלים בבעלות יהודית. ההכשרה הראשונה של בית"ר בפולין קמה בנדבורנה, בשנת 1929.
בראש ועד הקהילה עמדו לרוב החסידים. ב-1938 שלטו במוסדות הקהילה מפלגות השמאל הסוציאליסטי ונציגות ניכרת היתה גם לגוש הציוני, שתומכיו היו בעיקר בעלי מקצועות חופשיים וסוחרים.
חינוך, תרבות ודת
רוב ילדי הקהילה התחנכו במוסדות מסורתיים – חדרים ובתי מדרש. מאמצע המאה ה-19 גדל מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר הכלליים. בתחילת המאה ה-20 נפתחו קורסים לעברית במסגרת חברת "שפה ברורה" להנחלת הלשון העברית וקורסים מטעם רשת החינוך "תרבות".
יהודי נדבורנה החזיקו חוגים לדרמה וקיימו פעולות תרבות רבות. קורסים אלה המשיכו לפעול בנדבורנה עד ערב מלחמת העולם השניה. הספריה הציבורית בנדבורנה, ובה כ-2,000 ספרים בפולנית, ביידיש ובעברית, שנפגעה במלחמת העולם הראשונה, שבה ושוקמה. באגודות הספורט היהודיות "הכוח" ו"מכבי" פעלו צעירים רבים.
בנדבורנה פעל מאיר היבנר, מחנך ומורה לעברית, שהיה אחד המוציאים לאור הבולטים בגליציה. הוא הוציא לאור יצירות ביידיש ובגרמנית, וכן ספר על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. שמואל רוזנהק, מחנך ותושב העיר שכתב קטעים סטיריים, שירים ומאמרים, היה ראש רשת "תרבות" בפולין, ולימים בין מייסדי אוניברסיטת חיפה.
במאה ה-19 פעלו מספר רבנים בנדבורנה, אך במלחמת העולם הראשונה עזב הרב נחום בורשטיין ואחריו היו בנדבורנה דיינים בלבד.
בנדבורנה היו יותר מעשרים בתי תפילה, בהם קלויזים (בתי תפילה) של כל הזרמים החסידים באזור: חסידי קוסוב, ויז'ניץ, צ'ורטקוב, אוטיניה ובלז. בנדבורנה ישבו מספר אדמו"רים. האחרון שבהם, הרב חיים לייפר, נספה בשואה.
